בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו
 

טרם ביצעת אימות לכתובת הדוא"ל שלך. לאימות כתובת הדואל שלך  לחצו כאן

לקרוא ללא הגבלה, רק עם מינוי דיגיטלי בהארץ  

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

מופלים ותיקים, מתרוששים חדשים

תגובות

ב-30 במארס 1976 ציינו הערבים בישראל את "יום האדמה" כמחאה נגד הפקעה מסיבית של עוד קרקעות. השביתה הכללית שלהם היתה גולת הכותרת, אחרי הכנה פוליטית ממושכת, בעיקר של רק"ח (ושל חד"ש שהוקמה על ידה שנה לפני כן). זו היתה המחאה הראשונה, אחרי שנים של דיכוי ואפליה, שבה הופיע המיעוט הערבי כמיעוט לאומי (שהמדינה לא הכירה בקיומו עד היום).

מכיוון שרק"ח עמדה במרכז המחאה, היה ברור כי שום אירוע אלים לא יתרחש, כל כך רחוקים היו הקומוניסטים ממה שנראה בעיניהם תמיד כ"פרובוקציה שלטונית", כלומר הפיכת הישג של אירוע המוני להתנגשות אלימה. אף על פי כן, שלחה הממשלה - אחרי תזמור "דאגה" תקשורתי ממושך בכל העיתונים - כוחות לתוך הכפרים, בהפגנת "ריבונות" מרושעת. באותו יום נהרגו שישה אזרחים בכפרים. כל העיתונות השתתפה בלגיטימציה להרג, גם אחרי אותו יום. מקור הדיווחים היה במשטרה ובצבא, באמצעות כתבים שכיסו משטרה וצבא.

ככלל, כתבים לענייני משטרה (או שב"כ) הם המדווחים על מחאה ערבית בישראל. עובדה זו מסגירה את אופי שיתוף הפעולה של התקשורת עם המדינה: המחאה הופכת במהירות, בעזרת התקשורת, ל"בעיה ביטחונית", או במקרה טוב יותר ל"פלילית", למשל ואדי סאליב. בניגוד ל"יום האדמה", היו "מהומות ואדי סאליב" מ-1959 ספונטניות. מי שיקרא היום את העיתונים שתיארו את התנהגות המשטרה ופלוגות הסדרן של מועצת פועלי חיפה, יוכל לראות עד כמה נתפשה מחאה מזרחית כסכנה "קיומית", ומשום כך הוגדרה כפלילית.

גורלם של הפנתרים השחורים במאי 1971 לא היה טוב יותר. גם כאן לא ידעה המשטרה מעצורים ושברה את המחאה בכוח רב ובסיוע של תיוג פלילי מצד התקשורת. הנה הבדל אחד בין אירועי תל אביב, יוני 2012, לאירועים ההם. כל כמה שמדברים על אלימות המשטרה, באמת לא כדאי להגזים. בתל אביב עדיין אין "מדינת משטרה". ההפגנות שלשום הוכיחו גם את זה. השלטון עדיין אינו יודע כיצד להגדיר את המחאה הזאת, על גווניה, אף כי השימוש התקשורתי ב"אלימות המפגינים" לקראת הדיווחים על ההפגנה (ולא אלימות המשטרה) כבר עשה את שלו.

ובכל זאת ראוי לזכור - למפגינים, אלה המיליטנטים, ולחותמי האמנה החשובה הרבה מעבר לאקט הסמלי: אם יצליח השלטון לדחוק את משתתפי המחאה לפינה שממנה ייאלצו להתווכח על עצם "הזכות למחות", במקום להמשיך במאבק החברתי המתעצם (למרות הנסיגה במספרים), אזי הצלחתו מובטחת. בהקשר זה נשלפו התיוגים דוגמת "מפגיני קיץ", "אנרכיסטים", ו"מתנגדי כיבוש", רחמנא ליצלן.

מכל מקום, סביר להניח שאילו היתה המחאה הנוכחית ערבית, או מזרחית, היה סר חינה גם אלמלא נופצו זגוגיות הבנק בגן העיר, ובית המשפט לא היה מנפנף את המשטרה ולא משחרר בקלות כזאת מיד את כל העצורים מסוף השבוע שעבר. הנה לקח: השאלה איננה אם "להרשות למפלגות" להניף את שלטיהן. בשנת בחירות קשה לדמות אפשרות אחרת. השאלה איננה אם "להזמין" ערבייה או איש שכונות לדבר על הבמה. מוטב לסתיו שפיר, לאלון לי גרין ולאחרים לזכור זאת: ודאי שיש "להזמין", הרבה יותר מזה: יש לקרוא ולחבור. והעיקר, המפגינים התל אביבים, או ה"דומים" להם בירושלים ובחיפה - חרף כל הספקות שהם מעוררים בקרב ערבים ואנשי שכונות - הם הערובה לסובלנות היחסית של השלטון. כל עוד המפגינים מזכירים למעמד הבינוני את "הילדים שלנו", אין למשטרה ולשלטון צ'ק פתוח לאלימות והגל יכול לגדול. גם משום כך דרוש מאבק משותף למופלים הוותיקים ולמתרוששים החדשים. "נוהל שכן". זו האחריות של בעלי הפריווילגיה היחסית: להיות אשכנזי מתל אביב.

Read this article in English: The 'neighbor procedure'

*#
בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו