בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו
 

טרם ביצעת אימות לכתובת הדוא"ל שלך. לאימות כתובת הדואל שלך  לחצו כאן

לקרוא ללא הגבלה, רק עם מינוי דיגיטלי בהארץ  

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

ביבי הוא אותו שמיר

116תגובות

בחירתו של נתניהו לציין בהספדו את ראש הממשלה המנוח, יצחק שמיר, דווקא את האמירה האומללה שהערבים אותם ערבים והים אותו הים, מעידה לא רק על דרכו של שמיר, אלא במיוחד על המשך דרכו של נתניהו עצמו. אמרה מתנשאת ואטומה זאת, לא רק שהיא מעידה על עולם ערכים לקוי וגזעני, אלא בעיקר חוטאת למציאות, ומצליחה לקבור בהינף יד כל סיכוי לפתרון הסכסוך בין ישראל לעמי האזור. זאת היתה מורשתו העיקרית של יצחק שמיר ז"ל: עמידה במקום, חוסר רצון בסיסי לפסוע ולו צעד אחד לעבר הסדר, תוך זלזול מוחלט בזכויותיהם ובהווייתם של הערבים באשר הם, קיצונים ומתונים כאחד.

בניגוד לדעה הרווחת, הרואה בראש הממשלה שמיר מנהיג שקפא על שמריו, יצחק שמיר כן היה ראש ממשלה שעשה היסטוריה, אתה אנו מתמודדים מדי יום. בימיו של שמיר הבנייה בהתנחלויות קיבלה חיזוק משמעותי, ונרשמה קפיצה של מאות אחוזים בהתחלות הבנייה, מרביתן עמוק בלב השטחים. שמיר חתום בין היתר גם על הקמתן של התנחלויות מבודדות דוגמת טלמון ורבבה, שהוקמו אז במחאה על ביקורו של שר החוץ האמריקאי ג'יימס בייקר באזור. בייקר סיים את תפקידו ועזב, ההתנחלויות נשארו והתרחבו. עם הירושה המפוקפקת הזאת בשטח נאלצת להתמודד מדינת ישראל מדי יום, והיא זאת שתכביד על כל ראש ממשלה בעתיד לחתום על הסכם עם הפלסטינים ולסיים את האחיזה הישראלית במרבית שטחי הגדה.

אך מעבר לכך, החלטתו הטרגית של ראש הממשלה שמיר לסרב לאופציה הירדנית ולומר לא ל"הסכם לונדון" היא המהלך הדרמטי ביותר שעדיין משפיע על גורל האזור כולו. מעטים הרגעים שבהם עומד מנהיג מול אפשרות ממשית לשנות כיוון ולהוליך את עמו לדרך חדשה. "הסכם לונדון" שהצליח להשיג שר החוץ אז, שמעון פרס, עם המלך חוסיין יכול היה לשנות את כללי המשחק באזור ולפתור את הבעיה הפלסטינית בדרך נוחה יחסית לישראל, במסגרת האופציה הירדנית. אך שמיר לא אהב את המהלך והעדיף להורידו מסדר היום. כמה חודשים לאחר דחיית הסכם לונדון קרסה הקונצפציה הרואה בקיפאון מדיני אסטרטגיה ארוכת טווח, עת פרצה האינתיפאדה הראשונה בסוף 1987. יש להניח כי אילו היה ניתן להשיב את הגלגל לאחור ולהחזיר את האופציה הירדנית לשולחן, רבים מבין מנהיגי הימין של היום היו נענים בחיוב להצעה אותה דחה אז, בהנף יד, ראש הממשלה שמיר.

אם היה עוד עמנו, שמיר יכול להיות שבע רצון. קם לו יורש והוא יושב במשרד ראש הממשלה כבר קרוב לארבע שנים. כמו שמיר, כך גם נתניהו מאמין כי אין צורך בהשגת פתרון מדיני וכי לנצח ישראל תוכל להחזיק בשטחים, להצטייר כדמוקרטיה, ולהישען במידת הצורך על עוצמתה הצבאית בלבד. כשם שהסכים, בלחץ אמריקאי, להשתתף בוועידת מדריד, כך גם נתניהו מוכן לנאום בבר-אילן ולדקלם מלים ריקות בדבר הצורך בשתי מדינות ובלבד ש"יירדו" ממנו החברים בוושינגטון ויאפשרו לו ולממשלתו להמשיך במדיניות הפוכה לחלוטין. נתניהו ממשיך ללכת באותה הדרך שייצג שמיר, דרך שמטרתה לשמר את המצב הקיים ואף להחריפו, לא לקחת סיכונים אישיים ולאומיים ולהתמיד באי עשייה מדינית כאג'נדה. דבריו של נתניהו על שמיר, על הים והערבים, הזכירו לכולנו אמת קטנה וברורה שלפעמים מתחבאת מאחורי נאומים וספינים. אידיאולוגיית הקיפאון של שמיר ממשיכה להתממש, הליכוד אותו ליכוד, ונתניהו אותו נתניהו.
 



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות
*#
בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו