בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו
 

אתם מחוברים לאתר דרך IP ארגוני, להתחברות דרך המינוי האישי

טרם ביצעת אימות לכתובת הדוא"ל שלך. לאימות כתובת הדואל שלך  לחצו כאן

לקרוא ללא הגבלה, רק עם מינוי דיגיטלי בהארץ  

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

סמי מיכאל - הציוני האמיתי

70תגובות

קשה להתווכח על חשיבות מקומו של סמי מיכאל בתרבות הישראלית. מיכאל הוא סופר ומחזאי פורה, עטור פרסים ואדם דעתן המעורב בקהילתו. יוצר המשפיע על המתח והדיאלוג הבין-תרבותי שמתקיים בה, ואף מושפע ממנו.

מיכאל, כמו סופרים וסופרות אחרות, מביע את עמדתו המורכבת והמנומקת בדבר מצבו של המקום שבו הוא חי. בעמדותיו השנויות במחלוקת, כפי שבאו לידי ביטוי בפני באי הכנס המפורסם באוניברסיטת חיפה, הוא מבצע פעולה אזרחית דמוקרטית מבורכת וחשובה. פעולה דמוקרטית שראשי ממשלות ישראל לדורותיהם אוהבים להוקיר ולהבליט בפני מי שמכנה את המדיניות הישראלית "גזענית" - חופש הדיבור והזכות לבקר.

אלא שהשיח הדמוקרטי הציבורי בישראל מתנהל במידה רבה כמכשיר קוסמטי, המתחזק רעיונות כלליים ומעורפלים של שיוויון זכויות. וככזה, הוא מצליח לטשטש את האפליה הממסדית המבוססת על חלוקה אתנית-תרבותית, ולהדוף ביקורת וטענות בדבר תפקודה הלקוי של הדמוקרטיה המקומית. בכך הוא שומר על כוחן של קבוצות השליטה, ומקבע שוב ושוב את מקומן המוחלש של קבוצות אוכלוסייה אחרות.

למעשה, אם עוצרים לרגע מרדיפת כל-מה-שאינו-מריח-כחול-ולבן ומקשיבים לדבריו של מיכאל, מגלים מידה גדולה של ציונות מעשית בדבריו – כזו שלא רק שאינה מסכנת את מדינת ישראל, ולכן אינה "אנטי ישראלית", כדברי הפרופ' ניצה בן דב, אלא כזו המקבלת את האוכלוסייה היהודית כעובדה מוגמרת בטריטוריית המחיה שלה – מדינת ישראל – תוך ניסיון לנרמל את קיומה ולהפוך אותה לחלק בלתי נפרד מהאזור שבו היא נמצאת. זו עמדה שאינה סותרת, לתפישתו, את ההכרח לדון ולבלום את הגזענות וההיררכיה המעמדית הקיימת בחברה הישראלית, והיא אף תומכת בה.

מה בעצם אמר מיכאל בכנס החיפאי שזעזע את מכבדיו?

אמר: חלק ניכר מהאוכלוסייה היהודית והערבית בישראל שייך כבר מאות ואלפי שנים לאותו רצף טריטוריאלי-תרבותי, על הבדליו המרובים, המתקיים בין צפון אפריקה לצפון המזרח התיכון. והנה הגיעה קבוצה ממרחב תרבותי אחר, ובכוח הנשק, הכסף והאידיאולוגיה הסיטה תרבויות וצורות חיים אחרות שפעלו במקום. את מעשיה הצדיקה בפרויקט הנאורות והקדמה, ועל דגל תרבותה המתחדשת חקקה הלכי רוח המנוגדים לאופי התושבים המקומיים.

האם המתנגדים לדברי מיכאל לא מסוגלים להסיק בעצמם כי הדיכוי והחינוך מחדש - כמו השתקת דברי הביקורת שלו – משמעם הדרה ופסילה של אותם מיליוני אנשים שחיו ועודם חיים במרחב הזה? בזמנים אלו, שבהם עולה כמיהה אותנטית ואדירה מצד דור צעיר של מזרחים, המחפש ומדמיין מחדש את תרבותו הערבית-יהודית, הופכת ההשתקה הזאת לבוטה אף יותר ומוכיחה שאין מדובר עוד "ברגשות קיפוח שהגיע זמנם לעבור מהעולם"

אבל הם נתנו לו כיבודים, כדי שיעמוד או יישב בשקט, ייהנה ממטעמיהם וינוח על זרי הדפנה המערביים. כך תנוטרל מחשבתו הביקורתית וכך ילבינו אלו השולטים את אלו הקשורים אליהם בכוח יהדותם, ויצרפו אותם בתנאיהם לאחדות הישראלית-ציונית-אשכנזית. זו, בהצלחה גדולה, כבר הצליחה לברוא זהות חדשה, שמייצרת שיוך לאומי חזק למקום, ודוחקת את האפשרות לבקר ולערער על החלוקה הגזענית של מקורות הכוח.

נתנו לו כיבודים היא רטוריקה מכוערת ומתקדמת של המשפט המדכא "שתו לי לקחו לי". היא נשענת על אותה הכללה גזענית פופולרית שמגדירה את המזרחים כבכיינים מקצועיים, שאין להאזין למצוקתם, כי הרי המצוקה שלהם היא תסביך פתולוגי שאין לו קשר למציאות החברתית בישראל. לפיכך, גם אלו שקיבלו כיבודים – סמי מיכאל למשל – לא יצליחו לצאת מעורם הקורבני ולהפוך לשווים. עמדה זו מקוממת עוד יותר לנוכח הקולגות של מיכאל בקאנון – דויד גרוסמן ועמוס עוז - הקרובים בתרבותם למחזיקי עמדות המפתח, והגיבוי הנפעם שהם מקבלים על דברי ביקורת שהם משמיעים מפעם לפעם, מפי אותם מחזיקי הכוח – התקשורת, האקדמיה והחוג הכלכלי. אם כך, ניתן להסיק כי בלימת השיח הביקורתי שמיכאל הציג מונע על ידי הצורך לקבוע את זהות הדובר הביקורתי, וכי תפקידו של המבקר הוא גם תפקיד חברתי מעצב בכיר.

אך בדמוקרטיה הישראלית המתגוננת, ביקורת ודיון אינם מקבלים לגיטימציה כשהם מסכנים וחותרים תחת הכוחות השולטים בה. כפי שאמר הסוציולוג הפרופ' סמי סמוחה בהקשר לכנס החיפאי, שבו השמיע מיכאל את דבריו: "הקהל היה מורכב מאשכנזים חילונים וקשה להם מאוד עם הנושא, כי לא מדברים על זה, אפילו שיש גזענות והרבה מהם חושבים שאין". ואני מוסיף לדבריו: בישראל מדברים על גזענות, אפילו עושים זאת ללא הפסקה - משיעור חברה בכיתה א' ועד לדיונים ציבוריים מעל דפי העיתונים - אלא שאופיו של השיח מעוצב ברוב המקרים על ידי אירועים היסטוריים שהתרחשו במרחב האירופי: מלחמת העולם השנייה, המאבק הציוני להקמת המדינה, מלחמות ישראל והיחס הצר והגזעני כשלעצמו אל העולם הערבי.

אין צורך לחשוד במיכאל, שרגשותיו העזים כלפי גילויי הגזענות שהוא עצמו חווה וראה בחברה הישראלית, אינם תקפים, רק משום שנהפך לסופר ישראלי מוביל ומצליח. למעמדו הגיע בעמל ובכישרון רב, שהוכר על ידי ציבור קוראים גדול כמו גם על ידי  הממסד הספרותי. בדבריה הקטינה פרופ' ניצה בן דב את איכויותיו האישיות של מיכאל וסימנה אותו כעלה תאנה, תוך ביטול פסיכולוגיית דיכוי מורכבת, ממנה סובלים רבים ורבות בחברה הישראלית. ההצלחה של סמי מיכאל היא למרות הסיכויים ולא בזכותם. אדם, גם כשהוא מצליח, לא יכול ולא צריך לנקות את צלקותיו מגופו, כאילו לא היו דברים מעולם.



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות
*#
בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו