מדינת הרווחה בגבעת האולפנה

יובל אלבשן
יובל אלבשן
שתפו כתבה במיילשתפו כתבה במייל
שתפו כתבה במיילשתפו כתבה במייל
מעבר לטוקבקים
יובל אלבשן
יובל אלבשן

הנהגת הימין היא שהפכה את חמשת הבתים בגבעת האולפנה לסמל ההתנחלויות ביהודה ושומרון, אם לא לסמל מפעל ההתיישבות הציונית כולו. המטרה הברורה היתה להפוך את הפינוי מסכסוך קנייני רגיל בין בעל מקרקעין ופולשים לכאורה, למאבק הנוגע לשורשי הציונות כולה. שלא במתכוון הם צדקו. אכן חמשת הבתים - מספר 2008, 2010, 2012, 2013, 2014 - מהווים דוגמה מצוינת לנעשה בשאר ההתנחלויות. מבט על המתרחש בהם יכול ללמד משהו על כוח המשיכה - נוסף לזה האידיאולוגי - שהביא אוכלוסיות רבות לשטחים ואיפשר את לבלוב מפעל ההתנחלויות.

בחמשת הבתים גרו 30 משפחות, עם 82 ילדים. בקרב 60 המבוגרים יש 19 אנשי חינוך (בעיקר מורים וגננות); 17 אברכים וסטודנטים (לכולם ילדים, בניגוד למרבית הסטודנטים בישראל); שלושה חיילים; שני אנשי מחשבים; שני רואי חשבון; שני פרסומאים; רב; טבח באולפנה; משגיח כשרות; מרפאה בעיסוק; חשמלאי; עיתונאי; עובדת סוציאלית; יזמית; מוסיקאית ופיסיקאית. מטבע המלאכות עולה שהכנסות הרוב המכריע של דיירי הבתים מגיעות מהמדינה, אם בצורה של משכורות ואם בצורה של קצבאות ותמיכות. בוודאי בהתחשב במספר הילדים ובגיל הצעיר יחסית של חלק לא קטן מההורים. בשפתו של ויליאם בוורידג', אבי מדינת הרווחה המודרנית, זו דוגמה למשק בתעסוקה מלאה באחריות ציבורית.

לא רק בתחום התעסוקה קיבלה המדינה - באופן ישיר או עקיף - אחריות על מה שקורה בגבעת האולפנה; גם הסבסוד של שירותי החינוך שם גדול הרבה יותר מזה של שירותי החינוך בירושלים, למשל, וכך גם סבסוד הדיור. איפה במדינת ישראל יכול זוג סטודנטים עם ילדים לחלום על שכירת דירה דומה לדירות שבשכונת האולפנה?

פינוי גבעת האולפנה. מקור ההכנסות של הרוב המכריע של התושבים הוא במדינהצילום: אוליבייה פיטוסי

חמש הדירות בגבעת האולפנה הן, אם כן, דוגמה מצוינת למדינת הרווחה שנבנתה מעבר לקו הירוק ושיגשגה שם. על זיקת הגומלין בין מפעל ההתנחלויות לבין ריסוק מדינת הרווחה הישראלית עמד כבר לפני יותר מעשור פרופ' דני גוטוויין, בקובעו כי ההטבות שהציעה ארץ ההתנחלויות בתחומים החברתיים (תעסוקה, חינוך, בריאות, דיור ותשתיות) היוו מעין "מנגנון פיצוי" של הימין לאוכלוסיות העניים ומעמד הביניים הנמוך על הפגיעה שהוא חולל במדינת הרווחה בישראל, "והן שהניעו את עיקר תנועת ההגירה לשטחים".

לדעת גוטוויין, אסור שההזדהות הרעיונית של המתנחלים עם מפעל ההתנחלויות תטשטש את המניע הכלכלי להגירה לשטחים, ואת העובדה ש"ההתנחלויות פתחו בפני המעמדות הנמוכים סיכוי לשדרוג כלכלי וחברתי, שחשיבותו גברה ככל שהפרטת מדינת הרווחה העמיקה את אי השוויון בישראל".

קורות מפוני גוש קטיף (שאגב, בבית מספר 2014 גרו כמה מהם) מלמדות כמה צדק גוטוויין. מעבר לשבר האידיאולוגי הקשה, רבים ממפוני הגוש בהתנתקות חוו ועדיין חווים מצוקות כלכליות וחברתיות קשות מנשוא. רבות מהתופעות שמוכרות מחברות שנמצאות בשלב פוסט-רווחתי (כמו מזרח אירופה בתחילת שנות ה-90) התממשו שם: אבטלה, דיכאון, פירוק משפחות; אלימות, נוער מנותק בסיכון ועוד.

חרפת הטיפול במפוני גוש קטיף והבנת הסבסוד הכלכלי שמקבלים תושבי חמשת הבתים בגבעת האולפנה מחייבות את כל מי שתומך, כמו הח"מ, בפינוים המוחלט (ולא רק בהעתקת בתיהם לשכונה אחרת בבית אל), להפנים את המשמעות הרגשית והכלכלית שכרוכה באיבוד רשת הביטחון הכלכלית-החברתית של מדינת הרווחה הפועלת בשטחים. במקביל לפינוי הפיסי חובה להתחיל לרקום מחדש את רשת הביטחון בישראל, כדי שנוכל לקלוט כראוי את האחים השבים הביתה. לטובתם, אבל בעיקר לטובתנו.

תגובות

הזינו שם שיוצג באתר
משלוח תגובה מהווה הסכמה לתנאי השימוש של אתר הארץ