בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו
 

טרם ביצעת אימות לכתובת הדוא"ל שלך. לאימות כתובת הדואל שלך  לחצו כאן

לקרוא ללא הגבלה, רק עם מינוי דיגיטלי בהארץ  

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

איפה היית בצבא, מוסטפה?

92תגובות

"היית משכיר דירה לערבי?"; "היית משכיר דירה לערבי ששירת ביחידה מובחרת?". התשובה הזהה על שתי השאלות הללו מציגה במלואו את הבלוף הגדול שנקרא "כור ההיתוך הצה"לי". הצבא הוא לא רק גוף שהמדינה הקימה כדי להגן על גבולותיה. הוא סוכן חברתי (וכלכלי) שהמדינה העבירה לידיו את סמכויות הענקת תואר האזרחות הטובה. זכויות בסיסיות כמו קצבאות ביטוח לאומי, מקומות עבודה מועדפים, שכר לימוד מדורג, נקבעים על פי הסימון המתאים בטופס, שבו השאלה שמבחינה בין אזרחים טובים לרעים היא "שירות בצבא". טבלת זכויות זאת קובעת ממילא גם את המעמד החברתי והכלכלי עד יום מותו של האזרח.

התוצאה היא שהשירות בצבא, שזכה במשימה הלאומית לייצר אזרח ישראלי חדש, מוּתך, שבישותו מתמזגות כל התרבויות והזהויות לזהות אחת, נהפך בעצמו למכונת מיון אדירה, שקובעת מי ראוי ומי איננו ראוי לתואר אזרח. מי שלא עבר את מכונת המיון יושלך אל מכולות האשפה האזרחית. כלפי הערבים פועלת מכונת המיון באופן מעוות עוד יותר. תחילה הם מסווגים לערבים טובים - דרוזים, צ'רקסים ובדווים - שמשרתים בצבא, ולערבים רעים - שהם
כל היתר. אבל כשהם משתחררים מכור ההיתוך הם חוזרים להיות "ערבים", ששירות בצבא אינו מסייע להם לשכור דירה בשכונה יהודית.

אבל מי בכלל מדבר על "היתוך" הערבים אל תוך החברה הישראלית? את מקום המונח הזה תפש המונח "שוויון בנטל". התביעה ל"שוויון בנטל" נשמעת טוב ואיננה מאיימת כמו "כור היתוך", שעלול ליצור סגסוגת רעילה של ערבים דמויי יהודים. כמוה כשמיכה שתחתיה יוכלו כל האזרחים לחוש לא רק שהם שווים בחובותיהם, אלא כבונוס גם לחוות את "החוויה הישראלית" הממזגת.

לבד מן הסתירה המובנית בתפישה הזאת - שהרי מי שדורש זאת קובע למעשה שישראל היא מדינת כל אזרחיה, ולכן אינה יכולה עוד לאחוז בסיסמה "מדינה יהודית ודמוקרטית" - היא גם מנסה לבטל בכפייה את ההבדלים התרבותיים, האתניים והאידיאולוגיים שמאפיינים חברה רב־תרבותית. חברה שבה הרוב מכיר בהבדלים המובנים בינו לבין מיעוטיה, קל וחומר כאשר אותה חברה תרמה באופן משמעותי לבידול הלאומי של אותם מיעוטים.

מה שנכון לגבי הערבים נכון לגבי החרדים. ההבדל ביניהם הוא באופן שבו מתייחס אליה הקונסנסוס הישראלי־יהודי. החברה היהודית בישראל מוכנה לסבול, ואפילו לתמוך, באי שירותם של ערבים בצבא, בעוד שסרבנותם של יהודים חרדים נתפשת כבגידה במולדת וכחטא נגד האזרחות. שהרי זה שערבי לא ירצה להגן על יהודי זה עניין "טבעי", אבל בלתי נסבל הדבר שיהודי יסרב להגן על יהודי. מותר, לכן, גם לחשוד בכך שה"ויתור" לערבים על שירות צבאי אינו קשור רק למיתוגם כגיס חמישי, סניף מקומי של האויב הערבי, אלא גם לאופן שבו הם מחזקים את תחושת האחדות היהודית בישראל. כאן טמון פרדוקס קשה עוד יותר: מי שתובע להניח לערבים, מעצים ומנציח את בידולם, ומי שדורש להכלילם בחוק שירות החובה עלול להתנגש בחומה של עוינות שתזין עוד יותר את הבידול. בשני המקרים מחירו של השוויון בנטל יהיה בלתי נסבל.

על הפרדוקס הזה אפשר להתגבר בשני אופנים. במקום לדבר על שוויון בנטל, או על "שירות לאומי", מוטב לאמץ את הביטוי סולידריות אזרחית. לא מדובר בטריק סמנטי אלא בהעתקה של מוקד הטענה נגד הערבים. מ"חוסר נאמנות למדינה" לדרישה לשותפות בין אזרחים. אבל הטיפול השורשי יבוא יחד עם שינוי התפישה לגבי מהותו ואופיו של הצבא. שינוי שאיננו נוגע לערבים אלא דווקא ליהודים. הוא מחייב להקים צבא מקצועי, שיוקרתו תלויה ביכולותיו לעמוד מול איומים מבחוץ ולא בכישוריו כסוכן חברתי או חינוכי. צבא שמסנן בקפידה אל שורותיו ואל משכורותיו את הראויים והנדרשים, ואיננו כור שבו נצרבת תודעה אזרחית או זהות קולקטיבית.



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות
*#
בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו