בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו
 

אתם מחוברים לאתר דרך IP ארגוני, להתחברות דרך המינוי האישי

טרם ביצעת אימות לכתובת הדוא"ל שלך. לאימות כתובת הדואל שלך  לחצו כאן

לקרוא ללא הגבלה, רק עם מינוי דיגיטלי בהארץ  

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

לא יקבלו - לא ייתנו

77תגובות

לכאורה, אין הבדל בין כפיית שירות צבאי על כל אזרח יהודי בישראל, לבין החלת חוק שירות לאומי על כל אזרח ערבי. שוויון זכויות מגיע יד ביד עם שוויון חובות. אז זהו, שלא. בשיטה הדמוקרטית אין יחסי גומלין בין זכויות לחובות. בחברה דמוקרטית זכותו של אזרח לפרנסה, לחינוך, בריאות ושאר שירותים, וכן - גם לכבוד, אינם מותנים בשום דבר. וגם להיפך - אזרח שיעלים מסים או יסרב להתייצב בלשכת גיוס, בטענה שאינו מרוצה מקופת החולים שלו, יאושפז מאחורי סורג ובריח.

הציבור החרדי אינו נדרש למלא את חובת השירות בצבא, כדי לאזן את הזכויות שהמדינה מעניקה לו. רבבות בטלנים חרדים נהרגו במשך שנים באוהלה של תורה, בשעה שבני גילם נפלו בשדות הקרב, אך ורק בזכות כוחם הפוליטי. אם הסידור הלא מוסרי הזה יגיע לקצו, זה יקרה אך ורק בגלל שכוחן הפוליטי של המפלגות החרדיות לא יעמוד להן כדי להנציח את היחסים המעוותים בין המיעוט החרדי לבין שאר האזרחים.

אם הכנסת תחליט לכפות על צעירים ערבים לשרת את הקהילה, היא לא תעשה זאת כדי לממש את העיקרון "ייתנו - יקבלו, לא ייתנו - לא יקבלו", שבנימין נתניהו הציב פעם בפני הפלסטינים, תושבי השטחים הכבושים. אילו אמת המידה היתה שוויון חובות תמורת שוויון זכויות, האזרחים הערבים לא היו חייבים מאומה למדינה. הרעיון המשומש של שירות לאומי חובה לערבים חוזר לכנסת אך ורק משום שאין בכוחו של המיעוט הערבי לאיים על יציבות הקואליציה.

בבחירות הקודמות שיעור ההצבעה שלהם עמד על מעט יותר מ-53%. זאת, לעומת יותר מ-80% הצבעה בבחירות לרשויות המקומיות. עמיתי, יוסי ורטר, דיווח לפני מספר שבועות, שבליכוד מחפשים תירוץ להפריד בין הבחירות לכנסת ולרשויות המקומיות. זאת מאחר שראש הממשלה וחבריו בימין חוששים כי האזרח הערבי, מאחר שכבר הטריח עצמו לקלפי, ייטול לידיו גם את המעטפה של הבחירות לכנסת וידחוף פנימה פתק של אחת ממפלגות הגוש היריב. עלייה של 12%-15% בשיעור ההצבעה של המגזר הלא-יהודי יכולה לתרום לגוש הזה ארבעה עד שישה חברי כנסת. תוספת כזאת יכולה לשנות את יחסי הכוחות בין שני הגושים ואף להכריע את הכף בין המחנות.

קשה לבוא בטענות למיעוט הערבי על שאיבד את אמונו במפלגות הציוניות והבין את מגבלות כוחן של המפלגות הלא-ציוניות, המודרות מהשלטון. הם שבעו הבטחות של עסקנים להפשיר עבורם תוכניות מיתאר, לבנות כיתות לימוד ולהנהיג אפליה מתקנת במכרזים למשרות בשירות הציבורי. הפעם אסור להם להסתפק בהבטחות בעלמא, שמתפוגגות למחרת הבחירות. עליהם לגבש עסקת חבילה עם מפלגות המרכז והשמאל: "נקבל זכויות - ניתן קולות, לא נקבל זכויות - לא ניתן קולות". כמו שאומרים הצעירים היהודים שנאבקים נגד השתמטות החרדים מהצבא - אל תהיו פראיירים.

במקום להישאר בבית או להפקיר את האינטרסים שלהם בידי קבלני קולות מושחתים, אזרחי ישראל הערבים צריכים להתנער מהממסד החמולתי הישן. עליהם להקים תנועת מחאה שתנסח חוזה חדש עם המדינה - חוזה שיפרט את היקף התקציבים שיוקצו ליישובים שלהם ולוח זמנים לצמצום הפערים בינם לבין שכניהם היהודים. יש לקוות שבבוא היום, כשתקום ממשלה שתמלא את חלקה בחוזה הזה, האזרחים הערבים יציעו ביוזמתם להתגייס לתועלת הכלל. עד אז, מוטב שהם יגייסו את כל כוחם הפוליטי כדי לכפות על המדינה למלא את חובותיה כלפי כל אזרחיה.

אם הציבור הערבי יסתפק בהתבכיינות על מר גורלו, הוא יגלה שחוק השירות הלאומי אינו החוק האחרון שהימין המציא כדי להעמיד במבחן את נאמנותו למדינה, שמתנכרת לזכויותיו ולזהותו. כמו שאומר הנשיא של כולנו, שמעון פרס, ייאוש אינו מדיניות.



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות
*#
בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו