בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו
 

טרם ביצעת אימות לכתובת הדוא"ל שלך. לאימות כתובת הדואל שלך  לחצו כאן

לקרוא ללא הגבלה, רק עם מינוי דיגיטלי בהארץ  

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

עוד 12 יום בצינוק

20תגובות

זהו סיפור על ביורוקרטיה משונה. אולי היא מעורבבת עם רגשות לאומיים, אך גם עם אלמנטים שקשורים לזמן. אפשר לקרוא לה, ביורוקרטיה של סבל. מדובר בניסיון למדוד סבל כדי לפצות עליו, כחלק מהאג'נדה של המדינה הדואגת לאנשיה בנכר. הניסיון הזה כולל הגדרות חמקמקות של יהדות וציונות, או יהדות מול ציונות.

הסיפור הזה מתחיל בחוק התגמולים שהתקבל בשנת 1994, שמפרט את ההגדרה למעמד של אסיר ציון. אסיר ציון, לפי חוק זה, יהיה אזרח ותושב ישראל, שהוגלה, או נעצר, או נאסר בשל פעילות ציונית או פעילות יהודית, או בשל יהדותו. כדי לעמוד בקריטריון, החוק מגדיר תקופה של לפחות שישה חודשים של מעצר או מאסר. הרשות הממונה על הגדרתו של אדם כאסיר ציון היא משרד הקליטה. הוא מחליט ומעביר את ההחלטה למוסד לביטוח לאומי.

ב-20 בפברואר 2010, נעצרתי בטריפולי בירת לוב, בשל יהדותי. נסיבות המעצר אינן רלוונטיות והן לוטות בערפל, כפי שהיה מקובל אז במדינה תחת משטרו של מועמר קדאפי. אך פעולותי לפני המעצר היו ברורות: יצאתי למשימה של תיעוד ושימור של בתי קברות ובתי כנסת יהודיים בלוב, רגע לפני שהעדויות האחרונות נהרסות ונעלמות.

ביום המעצר הושם שק על ראשי וגררו אותי לתוך אוטו. במשך 20 ימים ארוכים עוניתי והוחזקתי בתנאים קשים, כולל חוסר שינה. לאחר מכן הועברתי לצינוק מבודד, בלי מים, בלי אמצעי כתיבה וקריאה, בלי יכולת למדוד את הזמן ובלי שידעתי על מה נעצרתי ומה צפוי לי.

ב-8 באוגוסט 2010, בשיא החום הלובי, הוברחתי מתאי בדרך פתע, בלי שאדע את הסיבות לכך. אפילו לא ידעתי שאנשים בכלל ידעו שאני כלוא באותו צינוק. באותו רגע לא עשיתי את החישוב, שישבתי במקום חסר הזמן הזה תקופה של שישה חודשים פחות 12 יום.

כשהגעתי לישראל חיכה לי חוב סטנדרטי של הביטוח הלאומי. כשהסברתי את הסיבות להיעדרותי (ולצבירת החוב) הפנו אותי במוסד למשרד הקליטה, להכרה כאסיר ציון. בעיני זה היה הליך מוזר. בעיני רוחי ראיתי את נתן שרנסקי ואידה נודל. סופו של התהליך היה בוועדה בראשות שופט מחוזי.

בדרך כלל הוועדה דנה בעיקר בעדויות של עולי חבר המדינות, יוצאי המשטר הסורי וגם עולים מאתיופיה, שנכלאו בדרכם לישראל. היא התמקדה במהימנות הדיווחים ותיאורי הזוועה שסיפרו אלה שביקשו להכיר בהם כאסירי ציון.

כניסתי לוועדה לוותה במלמולים של חבריה. אני לא נראה כמו אסיר ציון פוטנציאלי והמקרה שלי דווח בתקשורת העולמית, כולל הודאה של קדאפי עצמו, כך שלא היה צורך בעדויות. ההליך היה מהיר. התקופה שישבתי בכלא, שבעבורי היתה תקופה חסרת זמן, קיבלה לפתע צורה של זמן מדויק - שישה חודשים פחות 12 יום. במכתב הלאקוני שקיבלתי כמה ימים לאחר כינוס הוועדה, נכתב שזו הסיבה להחלטה שלפיה אני לא עומד בקריטריונים למעמד של אסיר ציון. היה עלי להישאר עוד 12 יום בצינוק.

הזמן שלי בכלא, זמן שאינו זמן, תורגם לזמן קריטי. כשמישהו יושב בכלא הוא מפסיק לספור. רק בחוץ המשיכו למנות בקפדנות את הימים. סיפרתי על כך לחברה, והיא נזכרה בסיפור של סבתה: הסבתא ישבה במחנה ריכוז תשעה חודשים ו-20 יום וגרמניה, לפי חוק השילומים, חישבה לה את התקופה כתשעה חודשים. אני יודע, אסור להשוות.

הסתכלתי על האנשים בתור לוועדה. הם לא חיפשו הנחה בארנונה, הם רצו הכרה בסבלם. ההכרה חשובה למהגרים שהרגישו קשר לארץ ואולי גם למדינת ישראל, עוד לפני שבאו לכאן.

זהו פחות עיקרון כספי, של תגמולים, כמו עיקרון מהותי: הזמן, שעבורי היה חסר ממדים, תורגם בציניות לזמן מוחשי, בלי שהתקיים דיון על המהות. ייתכן שהמקרה הזה, אף שהוא נופל בהגדרת החוק היבש, אינו המקרה הקלאסי של פעילות ציונית, ואולי הוא קשור לניסיון למדוד באופן טכני את הרגש או הכמיהה לציון.

ייתכן שהסיבות לסירובה של הוועדה עמוקות יותר. האם השופט המחוזי בוועדה לא הרגיש נוח עם הזהות או המחלוקת בין ציונות ליהדות? האם הכמיהה שלי למרחב יהודי באזור מנוגדת לאתוס הציוני של מחיקת הגלות? האם בסופו של דבר נוח לממשלת ישראל להכיר דווקא באנשים מבוגרים כאסירי ציון ולא באנשים צעירים? וייתכן שאני חוטא לאמת, והסיבה היא, אכן, אך ורק מספר הימים החסרים לספירה האלמותית של הזמן.

הכותב הוא אמן



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות
*#
בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו