בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו
 

טרם ביצעת אימות לכתובת הדוא"ל שלך. לאימות כתובת הדואל שלך  לחצו כאן

לקרוא ללא הגבלה, רק עם מינוי דיגיטלי בהארץ  

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

האויב החדש: בני הנוער

95תגובות

החופש הגדול רק התחיל, וכבר אפשר להבחין בסימנים הראשונים של הבניה ציבורית מחודשת של האויב המוכר מהקיצים הקודמים: בני הנוער. הם ממלאים את הקניונים בבוקר ואת הגינות הציבוריות בערב, מדברים בשפה לא ברורה ולובשים בגדים מוזרים, הם מרעישים, משתכרים ובעיקר אלימים. הם מטרד שצריך לסלק מהרחובות. מידת הסלידה שנשפכת כל קיץ מחדש על בני הנוער, מתחרה בכבוד בזו המופנית נגד הפלסטינים, ובאחרונה גם נגד המהגרים האפריקאים.

העובדות לא מפריעות לניסיונות לעשות דמוניציה לבני הנוער. לפי נתונים רשמיים של המשטרה, אלימות בני הנוער דווקא בשפל בחודשי הקיץ: כ-2,350 תיקי פשיעה נפתחו ביולי-אוגוסט, בהשוואה ל-3,179 ול-2,902 בחודשים ינואר ופברואר בהתאמה (הנתונים מתייחסים ל-2010 והם המעודכנים ביותר). מחקר שנערך במשטרה מגלה שהירידה במספר התיקים שנפתחים בקיץ אינה תופעה חד-פעמית, אלא מגמה רב-שנתית המתייחסת לקשת רחבה של פשיעה, מעבירות רכוש ועד אלימות.

בשנים האחרונות נרשמה ירידה מתמדת בשיעור התיקים שנפתחו לקטינים. המועצה לשלום הילד מצאה שב-2004 עמד שיעור זה על 58.3 תיקים לכל אלף בני נוער, לעומת 40.0 תיקים ב-2010 - ירידה של יותר מ-30%. לא בטוח שלטענה שהגברת האכיפה מצד המשטרה היא האחראית לירידה באלימות, יש על מה להתבסס. אם האכיפה אכן היתה גדלה, הרי שמספר התיקים היה אמור לגדול ולא לקטון. גם במשטרה לא מזדרזים לזקוף לזכותם את הירידה. וכך מתגנב לרגע הספק: הייתכן שבני הנוער אינם כה אלימים כפי שמשווקים אותם ח"כים, שמזדרזים להגיש הצעות חוק מתלהמות בכל פעם שמתפרסם מקרה אלימות קיצוני?

היוזמה המתרחבת של רשויות מקומיות, רובן מהעשירות בישראל, לשכור חברות אבטחה פרטיות כדי שיפטרלו בשעות הלילה בגנים הציבוריים ויטפלו ב"גורמי הרעש", היא הביטוי האחרון למאבק בבני הנוער. כל כך הרבה היבטים מטרידים יש ליוזמה הזאת. לא מדובר רק בהפרטת ההיתר להשתמש בכוח, שהיה בידי המשטרה ובמידה מצומצמת יותר גם בידי גופי פיקוח עירוניים, ובמסירתו לידי חברות פרטיות שסמכויותיהן אינן ברורות והפיקוח עליהן מוגבל - אלא בהישענות הפבלובית על פתרון כוחני לבעיות חברתיות.

הקשבה לתלונות של בני הנוער היתה צריכה לעודד את הרשויות המקומיות להעדיף פתרונות אחרים, כמו יוזמה לפעילויות בשעות הערב או סתם דאגה למגרש מואר שבו אפשר לשחק, על פני מאבטחים המצוידים באקדחים ואזיקים. אבל הקשבה היא אופציה שהולכת ונשחקת בחברה הישראלית, עניין הנתפש כשמור לרכרוכיים. בעיות פותרים בכוח, וכל המרבה הרי זה משובח. ואחר כך המבוגרים עוד מתייפייפים, מגלגלים עיניהם ואומרים שהם מתנגדים לאלימות.

המלחמה בבני הנוער אינה מוגבלת רק לגנים הציבוריים בחודשי הקיץ. היא מורגשת היטב גם במערכת החינוך, המקדשת סדר ומשמעת. ככל שהתפתחה ההגנה על זכויות הילדים, בעיקר הודות ל"חוק זכויות התלמיד", כך מנסה קואליציה של גורמים שונים - שר חינוך המאמין ב"אפס סובלנות", ארגוני מורים המעדיפים עונשים והרחקות והורים החוששים מאובדן סמכות - לצמצם את זכויותיהם של בני הנוער. המסר הלא-סמוי של ניסיונות אלה הוא שבני הנוער אינם בני אדם אלא חיות טרף בפוטנציה. האשמת בני הנוער בחוליי החברה היא עוד דרך להתחמק מהתמודדות אמיצה עם המציאות. את החברה האלימה שבה אנו חיים לא יצרו בני הנוער אלא אנחנו.



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות
*#
בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו