בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו
 

טרם ביצעת אימות לכתובת הדוא"ל שלך. לאימות כתובת הדואל שלך  לחצו כאן

לקרוא ללא הגבלה, רק עם מינוי דיגיטלי בהארץ  

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

פרווה דתי-לאומי

40תגובות

בסקר שפורסם באחרונה באחד מאתרי החדשות, בישרה כותרת גדולה כי 85 אחוזים מהחילונים בוגדים בבני זוגם. כמה שורות מתחת, ה"חילונים" הפכו ל"ישראלים", ועוד כמה שורות מטה, הם קוטלגו סופית כ"ישראלים - לא חרדים".

חלק מחבריי הדתיים חגגו, ואף דאגו לספק הסבר לנתון הדרמטי, שעיקרו הוא הדרך הקצרה בין פתיחות מינית בחברה החילונית לזוגיות בוגדנית, שאפילו אינה מתביישת להודות בכך.

מעבר לשאלה המעניינת האם הנתון אמנם מגלם בתוכו דתיים -לאומיים למשל, והאם הסקר מביא בחשבון את בעיות האמינות הנוצרות בשל דיווח לא כנה - האופייניות לסקרים סטטיסטים רבים - השאלה כיצד הפכו הישראלים הלא-חרדים לחילונים, מטרידה אף יותר. האם מדובר רק ברצון לספק כותרות ולעורר פרובוקציות שיקפיצו את הטוקבקיסטים (ואת חבריי הדתיים)? או שמא עורכי האתר סבורים כי מי שמגדיר עצמו לא חרדי ימקם את זהותו הדתית בשורה אחת עם אחיו החילונים? אני מניחה שהתשובה היא גם וגם.

האם זה טוב או רע ליהודים (הלא-חילונים והלא-חרדים)? מצד אחד היחידים שיוצאים בסדר בסקר הם אלה שלא נכללים בו. הם אינם מואשמים בטוקבקים, כאחיהם החרדים, בכך שהם בוגדים גם בוגדים - רק אינם מוכנים להודות בכך, ואינם נושאים בבושה האיומה של נתון סטטיסטי קשה, המיוחס לאחיהם החילונים.

מצד שני טשטוש זהותם של הדתיים-לאומיים בסקר הפיקנטי הנ"ל אינו מקרי ואינו מפתיע. בדומה לטענה, הנשמעת מפי עולים חדשים על כך שבניכר היו "יהודים", ואילו בישראל מצביעים עליהם כ"רוסים" - גם הדתיים שאינם חרדים סובלים מסוג של פיצול אישיות שכזה. בצד החרדי הם נתפסים כגרועים לא פחות (ולעתים אף יותר) מהחילוני שבחילונים, ואילו בציבור החילוני הם מואשמים בכפייה דתית, באותה נשימה עם הקיצונים שבאנשי הדת.

יש כמובן יוצאים מן הכלל: כאלה שתמיד מזכירים את השיעור הגבוה של חובשי הכיפות הסרוגות ביחידות קרביות וכאלה שמאמצים דוס מחמד למפלגתם החילונית כסממן של נאורות. אבל באופן כללי, כמו הרבה דברים אחרים בחיים, השטח האפור סובל מחוסר זהות.

אפשר להאשים בכך את החרדים, אפשר גם את החילונים. אבל רצוי להפנות אצבע גם לעבר הדתיים הלאומיים עצמם, שפעמים רבות נתלים בערפל האישיותי הזה, תוך שהם נהנים ממעמדם כפקחי או"ם שאינם מלכלכים את ידם. ברצותם הם מנפנפים בכיפה שעל ראשם, וברצותם הם מדגישים את צבעיה הססגוניים.

כך למשל, כשהמדינה סוערת סביב ועדת פלסנר ומזהה כי הגיע היום בו עולה לדיון אחד הנושאים המורכבים והחשובים בחברה - קולם של אלה שוב אינו נשמע. באופן מוזר למדי, דווקא חלק זה של האוכלוסייה הנושא בנטל השירות הצבאי, מרגיש צורך להגן על החרדים ולכל הפחות, למתן את הביקורת כלפיהם. במקום לומר בקול רם וברור כי אין סתירה בין קיום אורח חיים דתי לשירות צבאי, ולהעיד על עצמם כמי שמשכילים לשלב בין השניים, נמנעים נציגי הציבור הדתי-לאומי מנקיטת עמדה ברורה ורק מזכירים משל לא ידענו, "כי הנושא מסובך". במקום להוות גורם מפשר ומתווך ולנצל את היותם חוט מקשר, מתנהג הציבור הדתי-לאומי כמאכל פרווה חביב - אך לא טעים במיוחד.

זה נכון שדרך האמצע נתפסת בציבור זה כדרך המלך, והיא שמתווה רבים מערכיו. זה בסדר גם להיות מגזר עצמאי שאינו מתחייב לעקרונות של מגזרים שכנים, ומאידך אינו מתחייב להתנער מהם. אבל גם דרך אמצעית היא דרך ברורה ומובחנת, שלהולך בה ברור היכן היא מתחילה, היכן היא מסתיימת ובאילו מקומות היא עוברת בין לבין. דרך כל האלמנטים האלה לא ברורים בה, עלולה למצוא עצמה מאבדת את נאמניה לטובת דרכים צדדיות. כי מה שלא מוצאים בבית, הולכים לחפש אצל השכנה.

תשאלו שמונים וחמישה אחוזים מהציבור. איזה שלא יהיה.

עידית שפרן-גיטלמן היא דוקטורנטית לפילוסופיה ומשפט



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות
*#
בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו