בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו
 

טרם ביצעת אימות לכתובת הדוא"ל שלך. לאימות כתובת הדואל שלך  לחצו כאן

לקרוא ללא הגבלה, רק עם מינוי דיגיטלי בהארץ  

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

הפרטת הציונות

42תגובות

חבר, מורה בתיכון ממלכתי, סיפר ששאל באחרונה את תלמידיו, האם הם מגדירים את עצמם כציונים, ושואפים לשרת שירות משמעותי בצה"ל. כמעט כל התלמידים השיבו בחיוב. וכמה מכם היו עוזבים את הארץ אם היתה לכם הזדמנות? שוב, רוב גדול בכיתה הרימו ידיים. הם לא חשו בסתירה שבין התשובות. האנקדוטה הזאת אולי מלמדת משהו על האופן שבו המושג "ציונות" משתנה, או, אם תרצו, על הפרטת הציונות.

היסטורית מקובל להצביע על שני זרמים עיקריים במחשבה הציונית: הציונות הפרגמטית-הקונסטרוקטיבית של תנועת העבודה, שהיתה דרך המלך בתקופת היישוב ועיצוב המדינה, הדגישה שלושה עקרונות: רוב יהודי, גם במחיר התפשרות טריטוריאלית, נורמליזציה של הקיום היהודי ולגיטימציה בינלאומית. לעומתה, גישת "קיר הברזל" של ז'בוטינסקי וממשיכיו בימין הישראלי, דגלה בהצבת חומה של עוצמה, שתסכל את נסיונות אויבי המדינה להשמידה. הלוז של הרעיון הלאומי, חיים ריבוניים במדינת ישראל ושלילת הגלות, היה משותף לשני המחנות.

בתחילת המאה ה-21 נדמה שהן בימין והן בשמאל נהפכה הקשת הרעיונית הציונית
למבולבלת. ישראל נעשתה יותר לאומנית ופחות לאומית; רבים נשבעים בשם הציונות או יוצאים נגדה בשצף קצף, אך מעטים מבינים את משמעויותיה.

לציונות הימנית העכשווית כמה גרסאות: הפונדמנטליזם הניאו-ציוני של "אם תרצו",
הציונות הכוחנית והאנטי סובלנית מבית מדרשם של אביגדור ליברמן והאליטה הימנית
דוברת הרוסית, הציונות המשיחית של המתנחלים, וגם זו של חרדים, שבשנים האחרונות הסכינו דה פקטו לציונות, ומנהיגם, אלי ישי, כבר מגרש ילדי מהגרים בשמה (אך הדבר לא החליש את התנגדותם של  הש"סניקים לגיוס לצבא, והם לא רואים בכך סתירה).

את הגישה המרכזית בציונות הימנית החדשה מייצג בנימין נתניהו. בנאומיו הוא ממעט
לתאר את ישראל הריאלית, על בעיותיה, הישגיה ותקוותיה, ובמקום זאת נסחף לפאתוס קורבני-אגרסיבי של צידוקים לזכותנו על הארץ, חרדות השמדה ושואה וחוסר ביטחון קיומי. כשמוסיפים את יוזמתו לאפשר לישראלים יורדים להצביע לכנסת, הציונות של נתניהו נשמעת כציונות יהודית-אמריקאית גלותית המביטה על הפרויקט הישראלי מבחוץ.

בשמאל התמונה אינה פשוטה יותר. השמאל הרדיקלי רואה בציונות אם כל חטאת, ולהוט להוכיח זאת. אולם גם בשמאל המרכזי נשמעים קולות הטוענים שהציונות היתה יפה לשעתה, אך עתה אין טעם לעסוק בה. העבודה בראשות שלי יחימוביץ' מתגאה בהיותה מפלגה ציונית, ובד בבד מגלה שוויון נפש כלפי שתי הסוגיות שנתפשו ברבות השנים כביטויים הישירים ביותר של ההשקפה הציונית המרכזית: קביעת גבולות המדינה אגב הבטחת הרוב היהודי, וביצור האתוס הממלכתי באמצעות חובת שירות לכל.

גם המחאה החברתית, בשם תפישה אזרחית-חברתית, נמנעת משימוש במושגים השאובים מהלאומיות. אחת ממנהיגות המחאה, סתיו שפיר, הופיעה בהפגנה עטופה בדגל ישראל, אך בפאנל שבו נשאלה על עמדתה המדינית, ענתה שהנושאים החברתיים חשובים יותר מהשאלה, איך שמים "שני קווים על המפה". תשובתה משקפת הלוך רוח בחוגי המחאה.

זוהי הציונות בישראל של 2012: שיעורי הגיוס עולים, ועמם הנהירה של צעירים לניו 
יורק ולברלין - בלי ההפרדה המסורתית בין "ישראלים" ל"יורדים", שגם כך יקבלו בקרוב זכות הצבעה. בימין גוברים הקולות המציעים אזרוח חלקי של הפלסטינים; בשמאל הבון-טון הליברלי הוא לדבר על השארת ההתנחלויות במדינה הפלסטינית לכשתקום, וליצור גלות יהודית נוספת. דוד בן גוריון, אולי גם מנחם בגין, בוודאי יצחק רבין, היו תמהים.



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות
*#
בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו