בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו
 

טרם ביצעת אימות לכתובת הדוא"ל שלך. לאימות כתובת הדואל שלך  לחצו כאן

לקרוא ללא הגבלה, רק עם מינוי דיגיטלי בהארץ  

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

לא פמיניסטית, אז מה?

19תגובות

הקשר הרומנטי הנרקם בין אנסטסיה סטיל, צעירה בוגרת קולג', למיליארדר כריסטיאן גריי, אינו מובן מאליו. בוודאי שאי אפשר למצוא כמוהו באגדות התמימות של הנסיך על הסוס הלבן. גריי רוצה שליטה מוחלטת על חייה, סטיל מהססת אם להיענות לבקשה. בתולה חסודה מול אדם שיודע בדיוק איזה מין הוא רוצה, ואינו מתבייש לבקש.

אם לשאול מושג מעולם הספורט, היחסים בין גיבורי הטרילוגיה הספרותית "חמישים גוונים של אפור" הם בפירוש לא כוחות. לו יש כסף. לה יש רק חלומות. הוא יכול לעשות מה שרק ירצה. היא זקוקה לאדם שישלוט בה. האם תיעתר לדרישותיו הכוללות גם סאדו-מאזו והצלפות אחרות?

עד לפני זמן קצר היתה הסופרת הבריטית אי. אל. ג'יימס אלמונית בדיוק כמו סטיל וגריי, הדמויות שבראה. אבל מאז שהתפרסמה הטרילוגיה שכתבה – שכוללת גם את הספרים "חמישים גוונים של קדרות" ו"חמישים גוונים של גאולה" – היא חשופה לעיני כל בדיוק כמוהן, מושכת אש וקוראים.

שלושת הספרים יצאו תחילה באינטרנט, בהוצאה עצמית במהדורה דיגיטלית. הראשון במאי שעבר, האחרון בינואר השנה. הם כונו בזלזול "פורנו לאמהות", אבל יצרו גדר חדשה של פרטיות, לא מובנת מאליה. הפורמט הדיגיטלי איפשר לנשים – שהן מרבית הקוראים – לנעול את עצמן באופן אינטימי ונעים בחדר דמיוני של פנטזיות ומחשבות, בלי שאיש יפריע להן.

עוד כתבות בנושא

ברכבת הדוהרת מתחת לאדמה או בגן הציבורי המוקף מדשאות וקולות ילדים, עם אייפד או קינדל, ההמון סביבן אינו יכול לראות מה מתרחש אצלן על המסך. בזכות החידושים הטכנולוגיים, נעלם גם הצורך להתנצל. כבר אין צורך להתייצב בחנות הספרים, כבר אין עטיפות דביקות של רומנים רומנטיים זולים, שיסגירו כלפי חוץ מה שקורה בפנים.

אבל יש כאלה שחושבות כי היחסים המתוארים בין סטיל לגריי מזיקים לדימוי הנשי. לדבריהן, הם מייצגים דווקא את האופן שבו גברים תופשים נשים – כחפץ מיני שאפשר להשתמש בו ולזרוק אותו מתי שרק מתחשק, בשר עם דם, לא אדם עם זהות ודעות משלו. הפובליציסטית יסמין אליבאי בראון, למשל, כתבה ב"אינדיפנדנט" הבריטי כי "נדמה שהספר מיועד לאמהות משועממות או רווקות ממעמד הביניים, שנהנות לקרוא על כאב שחוות אחרות בזמן שהן חיות להן בנוחות". אחרות תהו כיצד ייתכן שבמאה ה-21 נשים רבות כל כך עדיין מתבטלות בהערצה מסונוורת לנוכח כל ביטוי של עוצמה גברית.

הביקורת הופנתה במישרין ובעקיפין גם לסופרת, שהעזה כאשה לכתוב כך על נשים. אבל מדוע סופרים גברים יכולים להרשות לעצמם לתאר ברומנים קאנוניים יחסי ניצול כאלה באופן בוטה ומפורש, ואילו כאשר סופרות נשים מעזות לכתוב כך, זה מעליב ולא מנומס? ג'יימס אינה מחזירה במו ידיה למרכז הבמה סטריאוטיפים שפמיניסטיות התאמצו כל כך לנתץ במשך שנים רבות. היא רק מראה כי נשים, לא פחות מגברים, יכולות לתאר תחושות של נשים הנהנות מהשפלה, בלי צורך להתנצל על כך.

אריקה לאונרד בחרה לעצמה את שם העט אי. אל. ג'יימס, כנראה משום שלא רצתה שיזהו אותה כאשה, ושישפטו את יצירתה הספרותית באופן מיידי וסטריאוטיפי ולא על פי קריטריונים אחרים. בכך הלכה בעקבות סופרות עכשוויות אחרות שנעזרו בראשי תיבות, כמו פי. די. ג'יימס וג'יי. קיי. רולינג, כדי לעקוף את הדעות הקדומות. ההצלחה העצומה שלה זוכים ספריה של ג'יימס (לאונרד) היא אולי לא ההישג הפמיניסטי של המאה, אבל היא בהחלט עוד תרועת ניצחון קטנה בשביל נשים כותבות, שמציגות את נקודת המבט שלהן. גם אם היא לא מקובלת על כולן, היא מעידה על תחושה של חופש ושל שחרור, וזה אינו דבר מובן מאליו, לא בספרות ולא בתחומי אמנות אחרים.

מי שמאשימות את ג'יימס כי היא מחזירה את הגלגל לאחור, אחרי כל ההישגים הפמיניסטיים שהושגו, עושות לעצמן עבודה קלה בזמן שהן מתעטפות בכובד ראש ושולחות אצבע מחמירה ונוזפנית. הדמות שבראה ג'יימס לא נועדה לייצג את כל הנשים עלי אדמות, וכמו הקוראות שלה, היא בסך הכל רוצה קצת ליהנות.
 



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות
*#
בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו