בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו
 

טרם ביצעת אימות לכתובת הדוא"ל שלך. לאימות כתובת הדואל שלך  לחצו כאן

לקרוא ללא הגבלה, רק עם מינוי דיגיטלי בהארץ  

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

לאולמרט מגיעה מלת סליחה

269תגובות

בתוך כל ים המלל השוצף והקוצף, שהתרגש עלינו בעקבות פסק דינו המפתיע (והמשמח) של אהוד אולמרט, בלטה בהיעדרה מלה אחת קטנה וחשובה: סליחה. לא על הדם הרב מדי שנשפך, לא על הכבוד שקועקע בלא כל מידתיות ואף לא על כל נבואות התוכחה והזעם, ההוקעה והנידוי, שליוו את משפטו עוד הרבה לפני שהחל.

כאילו בית המשפט לא אמר את דברו, המשיכו המחנות להתייצב לפי קווי המתאר שקדמו להכרעת הדין. שני זיכויים מרעישים וגורליים, גם אם מחמת הספק, והרשעה אחת משנית - וכאילו כלום. תומכיו של ראש הממשלה ה-12 בשלהם, רודפיו בשלהם. בעיני אלו האחרונים אולמרט הורשע, גם אם הוכח אחרת. בעיניהם הוא גדול המושחתים הישראלים בעת החדשה, ולעזאזל עם קביעות בית המשפט. כזהו צחוק הגורל: דווקא אלו שמקדשים את מערכת אכיפת החוק, מתעלמים מפסיקתה ברגע שזו אינה נושאת חן בעיניהם ואינה ממלאת את מלוא ציפיותיהם. מבחינתם רק הרשעה, מוחלטת ומוחצת, נחשבת שמירת החוק. על כל היתר מותר וצריך לצפצף.

אולמרט סומן. הוא הועמד אל עמוד הקלון, גופו משוח בזפת ובנוצות, עוד לפני החשד הראשון. מחנה בני האור בעיני עצמו, זה שמקפיד לכאורה על קלה כחמורה, אבל מתעניין רק בשחיתויות הקמעוניות והזעירות של ישראל ומתעלם במזיד מאלו הסיטונאיות והשיטתיות, סימן את אולמרט מזמן. באוגוסט 2006 כתב עמיתי, ארי שביט, על אחת הפרשיות, זו של הבית ברחוב כרמיה 8, כי בעקבותיה "זעקת הזעם של הציבור תרעיד את אמות הספים".

שביט הכריז אז, כמקובל, על קצו הפוליטי המיידי של אולמרט. ה"מת-מהלך", כלשונו, "בתוך כחודשיים לא יכהן כראש ממשלת ישראל". חלפו עוד למעלה משנתיים עד שאולמרט התפטר, אמות הספים לא מיהרו לרעוד ומפרשת כרמיה לא נותר דבר, אפילו לא כתב אישום - ושום מלה של סליחה. כשנתיים אחר כך, במאי 2008, כתב פרשן אחר מהמחנה, דן מרגלית: "אולמרט לקח את הכסף המזוהם במו ידיו... עז פנים, נטול בושה... טפיל, פשוטו כמשמעו, טפיל, הטפיל הנוצץ" - ושום מלה של סליחה.

יחד עם עוד כמה עיתונאים הם ניהלו מסע צלב חסר עכבות נגד אויב העם ועכשיו הם לא מעלים על דעתם להתנצל. אליהם הצטרף, כמובן, פרקליט המדינה, משה לדור, ביריית הפתיחה: העדות המוקדמת והמיותרת של משה טלנסקי וההצגה המביכה שנלוותה אליה. חלק מבני האור האמינו ששחיתותו של אולמרט אכן הרקיעה שחקים, לאחרים היו חשבונות פוליטיים ואישיים נפתלים עם האיש ועם דרכו. הם מעולם לא ויתרו לו, הם לעולם לא יוותרו.

לי עצמי, אם תורשה מלה אישית, לא היה מעולם דבר עם אולמרט, מטוב ועד רע, זולת פעם אחת שזינק אל האש (להבת נר) והציל את שערה של בת זוגי במסיבת סילבסטר ירושלמית. עם השנים חשבתיו לראש ממשלה שהיטיב להבין, יותר מכל קודמיו, את מארת הכיבוש, והאמנתי שהוא רוצה לשים לה קץ, באמת ובתמים. הוא שבה את לבי ואף ריגש אותי כשאמר ל"הארץ", בלי כחל וסרק: "שתי מדינות - או שישראל גמורה". לא היה לנו ראש ממשלה שאמר דברים כה ברורים ואמיצים. האמנתי שהצעותיו הנועזות-יחסית לפלסטינים היו אותנטיות וכי הבית"רי מבנימינה אכן השתנה מן היסוד. בו בזמן, מעולם לא שכחתי ולא אשכח לו את שתי המלחמות הנפשעות שאסר, על לבנון ועל עזה. באשר לשחיתותו - העדפתי להמתין להכרעת הדין. כך לא עשו כולם.

הכרעת הדין אינה מותירה את אולמרט צח כשלג. מאות העמודים מגוללים סיפור של התנהלות בעייתית, אבל ספק אם היא חמורה יותר מזו של כמה פוליטיקאים אחרים, שמעולם לא הועמדו לדין. אי אפשר גם להתעלם מכך שהורשע בסעיף אחד. אחרי שאמרנו את כל זאת, נחזור להתחלה: לאולמרט מגיעה מלת סליחה צלולה וברורה, למרות הכל.



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות
*#
בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו