בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו
 

טרם ביצעת אימות לכתובת הדוא"ל שלך. לאימות כתובת הדואל שלך  לחצו כאן

לקרוא ללא הגבלה, רק עם מינוי דיגיטלי בהארץ  

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

מדינת כל מפגיניה

39תגובות

זה כבר קיץ שני שבו נהפכה ישראל למדינת כל מפגיניה. בין אם ההסבר הוא הכרה בכך שכלו כל הקָצין ובין אם מדובר בתהליכים של למידה וחיקוי נעדרי סלקציה, התחושה היא שאם אתה לא שם - ברחוב - אתה לא קיים. הרשתות החברתיות מהוות ברוב המקרים בסיס לצמיחתה של מחאה חברתית. הן גם פלטפורמה ראשונית להתאגדות, אבל הן לא מצטלמות טוב, לא משמיעות קול אמיתי ולא מאיימות כפי שנדמה לפעילי הרשת. עם כל הכבוד לטכנולוגיה, הרחוב עדיין שולט.

הציבור המוחה, על גווניו ומטרותיו השונות, ממהר לחגוג ניצחון מעצם היציאה לרחובות. אם זה מפאת ההתעוררות החברתית, דיינו. אלא שנדמה כי ההיגיון שמנחה את מובילי המחאות, כמו גם את המצטרפים, מתבסס על שתי הנחות. הראשונה, שככל שיגדל מספר האנשים ברחובות וברשת, המחאה תיתפש כסוחפת יותר, הגיונית יותר, מוצדקת יותר ובעלת סיכויים גדולים יותר להכניע את הממשלה, ובעיקר העומד בראשה, בנימין נתניהו.

נתניהו הוא האיש שמייצג את ההנחה האופטימית השנייה של המפגינים. הוא נתפש כראש ממשלה ואדם לחיץ במיוחד. אם מחברים את שתי ההנחות הללו, אפשר להבין מדוע אנשי-הנחילים אופטימים ומודאגים באותה מידה. הסיכוי שתביעותיהם ייענו אינו קשור, לפיכך, לשאלה עד כמה הן מוצדקות או ריאליות, אלא בעיקר למספר התובעים, לדציבלים שהם מפיקים ולמידת עמידותו של ראש הממשלה מול אלה.

המוחים, כמו גם נציגי הממשל, עסוקים כל הזמן בהפקת לקחים. כל צד מנסה למצוא את המכניזם שיבטיח לו ניצחון. המתכונים להצלחה של צד זה או אחר מגוונים, ולעתים אף בלתי צפויים. מה שעובד מצוין במקרה אחד, אינו ערובה להצלחה במקרה אחר. ומהצד צופות בעניין רב במתרחש קבוצות מחאה פוטנציאליות אחרות, רדומות יותר, ממתינות לנסיבות המתאימות להשיק את הקמפיין שלהן.

התשובה שלה מחכים המוחים, הנוכחים והעתידיים, היא תגובת נתניהו והממשלה. אם נתניהו יקרוס תחת הלחץ וייענה לדרישות, ההפגנה הגדולה הבאה היא רק עניין של זמן. ובמקרה של קבוצות הומוגניות כמו המתנחלים או החרדים, שצפויות לשלם את המחיר במידה שנתניהו ייכנע למחאה החילונית של שני הקיצים האחרונים, אין מקום להפתעות. הגייסות מוכנים, אורך רוח הוא לחם חוקם וראש הממשלה, כידוע, רגיש במיוחד לדרישות של מי שהוא מזהה כמחנה הטבעי שלו.

כל כך רגיש, שדי באיום שלהם לצאת לרחובות כדי לגרום לו לחפש פתרונות יצירתיים ולא מוצדקים בעליל, ובלבד שיימנע מעימות עמם. כך פעל בגבעת האולפנה, כך הוא ממסמס כעת כל פתרון הגיוני ושוויוני בעניין השירות הצבאי והלאומי והמחאה החברתית. כי יותר משנתניהו קשוב לאלו שכבר נמצאים ברחובות, הוא חרד ממי שעשויים לפקוד אותם אם יקבל החלטה שאינה לרוחם.

משה סילמן, שהצית את עצמו שלשום ברחוב, מיואש מכף רגל ועד ראש, הוליד סערה גדולה ברשת, אבל ספק אם גם השילוב הזה מטריד את נתניהו. ראש הממשלה ואנשיו אינם חוששים מהשיח ברשת, וסביר שהם מחייכים למשמע הנתונים המספריים הצנועים של המוחים בקיץ הזה.

עצוב להודות בכך, אבל בקיץ הנוכחי אנחנו לומדים שוב שיעור חשוב על מגבלות הרשת, ועל כך שהמנצחים האמיתיים הם דווקא מי שנשארו בבית ורק מאיימים לצאת לרחוב.
 



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות
*#
בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו