בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו
 

אתם מחוברים לאתר דרך IP ארגוני, להתחברות דרך המינוי האישי

טרם ביצעת אימות לכתובת הדוא"ל שלך. לאימות כתובת הדואל שלך  לחצו כאן

לקרוא ללא הגבלה, רק עם מינוי דיגיטלי בהארץ  

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

העיקר שבאריאל מרוצים מעצמם

128תגובות

"שלום", ענה לי קול צעיר ונחמד בצד השני של הקו, כשעניתי לצלצול הטלפון לפני כמה חודשים. "מדברים מהמרכז האוניברסיטאי". אהה, אמרתי לעצמי, הנה סוף סוף הם גילו אותי, המרכז האוניברסיטאי, קיימברידג' או אוקספורד לפחות. הנה, אחרי הרבה שנות עמל, גם חמש דקות התהילה שלי הגיעו. רק כדי להיות בטוחה שאלתי: "סליחה, איזה מרכז אוניברסיטאי?" והקול בצד השני אמר ללא היסוס: "באריאל כמובן". אחרי שניסה לעניין אותי באיזו פעילות שמתקיימת במכללה, הצעתי לדובר לנסות לכונן קשר קצת יותר יציב עם המציאות, ובעיקר להציג את עצמו ואת המכללה שהוא מדברר באופן כזה ופניתי לענייני מאוכזבת משהו.

באמת שלא ראיתי בסיפור הזה שום רמז לשום דבר, חוץ מסימן לחוסר טעם מסוג מסוים, שלא לומר יוהרה. כשהשמיעו כל מיני מרצים קריאות לסגור את מכללת אריאל חשבתי שהם טועים. חשבתי שמניעיהם אינם כשרים, שהם אינם מעוניינים במתחרים על פלח הסטודנטים, שלא רק שהוא קטן, הוא גם הולך ודל ועל כן, וגם בגלל סולידריות, התנגדתי לכל מי שהציע לסגור אותה: לא הייתי רוצה שמישהו יקרא לסגירת מקום עבודתי, ולכן לא אקרא לסגירת מקום עבודתו של אדם אחר.

אלא שבימים האחרונים קרו שני דברים, שגרמו לי לחשוב שמשהו רקוב בממלכת אריאל. הראשון מבין השניים, המעורר סלידה, אם כי יש להודות הפחות חשוב, הוא ההתבטאות סרת הטעם והמכוערת של אחד, פרופסור אמיר חצרוני, על משה סילמן שהצית עצמו במהלך הפגנה של מחוסרי דיור. נשפכו כבר מספיק מילות גנאי על ההתבטאות המיותרת הזאת, שמעידה בעיקר על מי שהוציא אותה מפיו. אין טעם אפילו לחזור עליה. רק אומר, שיצאה מגרון נטוי, וגרמה לי לחשוב, שאולי בכל זאת חוטאים שם במכללה, גם אם לא במדיניות רשמית, לפחות באווירה של יוהרה.

ואז בא פרופסור מנואל טרכטנברג, ראש הות"ת, וסיפר בדו"ח שלו שהוועדה שהיתה אמורה לבדוק אם אמנם ראויה מכללת אריאל להפוך לאוניברסיטה, היתה נגועה בשיקולים פוליטיים. כתבת "הארץ", טלילה נשר, פירסמה שגם שר החינוך, גדעון סער, וגם שר האוצר, יובל שטייניץ (שתי סמכויות אקדמיות דגולות), בחשו שם בקדרה, והכי יפה, אם נחזור לדו"ח של טרכטנברג, הוא ש"הוועדה הסתמכה כמעט אך ורק על חומרי הערכה עצמית של המרכז האוניברסיטאי אריאל ועל דוחות התקדמות שנמסרו לידיה... עבודת הוועדה הצטמצמה למעשה לבדיקה טכנית דמוית check list".

עכשיו כבר הייתי בטוחה: הכיבוש משחית לא רק מפני שהוא עושה חוק אחד ליהודים וחוק אחר לערבים, אלא מפני שהוא מעלה כל מיני אנשים בינוניים ומטה על פלטפורמה של תקציבים ואינטריגות פוליטיות, ושם, ממרומיה, הם אט אט משתכנעים, שהם לא סתם מכללה כמו כל המכללות, אלא שיש בהם באמת משהו מיוחד, שהופך אותם למה שהם לא. הוא מאפשר להם לקרוא לעצמם בשמות שאין להם קשר עם המציאות והוא מאפשר לפחות לאחד הפרופסורים שלהם להתבטא כלפי אדם אחר כאילו הוא טוב ממנו, חשוב ממנו והכרחי ממנו על פני האדמה.

החדשות הטובות הן, ששביעות הרצון העצמית היא גורם מנוון ומשתק. המצוינות האמיתית חסרת מנוחה, אין בה נחת, היא משופעת בעצבנות, וברדיפה אחרי עוד תוצאה, עוד גילוי, עוד הוכחה ועוד פרסום. קנאת סופרים כידוע, תרבה חוכמה. מי שבטוח, שממשלת ישראל מאחוריו ולא הישגיו המדעיים (ותוך כדי גם מתפעל מעצמו), יכול רק להיזכר באמרה המפורסמת שמשויכת לפילוסוף ולפיזיקאי הגרמני גיאורג כריסטוף ליכטנברג וגם לבנג'מין פרנקלין ועל פיה - כל שמתאהב בעצמו, אין לו מתחרים.
 



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות
*#
בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו