בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו
 

טרם ביצעת אימות לכתובת הדוא"ל שלך. לאימות כתובת הדואל שלך  לחצו כאן

לקרוא ללא הגבלה, רק עם מינוי דיגיטלי בהארץ  

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

מעשה אופטימי, התאבדות

99תגובות

זו טרגדיה אישית גדולה, אומר ראש הממשלה, וכבר בהבעת הצער שלו יש מין קריצה. הטרגדיה היא אישית. כלומר: אין בה עניין ציבורי. כלומר: לי אין כל קשר אליה. ובטח לא אחריות. ובכל זאת התאבדויות וניסיונות התאבדות מתרחשים מדי יום ביומו, ולא ראינו את ראש הממשלה נדרש להם. ראש הממשלה התבטא בנושא כי בתוך תוכו אפילו הוא יודע: זו אינה טרגדיה אישית. יותר מהשתתפות בצער יש כאן הכחשה והתכחשות. ניסיון שקוף לניתוק הקשר בין סיבה לתוצאה. בפרשנות פסיכואנליטית זה מתקרב להודאה באשמה.

ואכן הטרגדיה של משה סילמן אינה פרטית, היא טרגדיה של כולנו. זו טרגדיה של ציבור שלם שהמדינה בגדה בו. ציבור שהממשלה מפשפשת עמוק בכיסיו כבר שנים אבל נותנת לו פחות ופחות בתמורה. כשקורבן של מדינה פיראטית מאבד תקווה ומצית את עצמו לעיני אלפי אנשים במלאת שנה למחאה החברתית, כשבמכתב ההתאבדות שלו מככבים הביטוח הלאומי, משרד המשפטים, משרדי השיכון והרווחה, שר האוצר וראש הממשלה, אין כאן שום דבר אישי.

הממשלה, שהפריטה כאן כבר כמעט הכל, חינוך ובריאות, דיור ציבורי ורווחה, הגיעה עכשיו לשלב חדש: הפרטת טרגדיות. זהו השלב הציני והמקומם ביותר. הוא נועד להסתיר את האשמים ולהפריד בין הקורבנות. למשל, העדר דיור ציבורי לאוכלוסיות במצוקה מביא המוני אנשים אל פי תהום. לומר לכל אחד מהאנשים האלה שהכאב שלהם הוא פרטי, שהתהום שלהם היא אישית, זה לתקוע מסמר אחרון בארונם. עדיף שראש הממשלה היה מתעלם מהטרגדיה מאשר להפריט אותה, כהרגלו.

המראה קורע הלב של משה סילמן יושב על המדרכה אפוף להבות הוא עדות חסרת תקדים בישראל לנתק העמוק והקשה לאיחוי שבין המדינה לאזרחיה. המפגינים ניסו להציל אותו, משכו אותו ברגליו כדי לחלץ אותו מהלהבות, שפכו עליו מים וניסו לחנוק את האש בבגדיהם. אבל יותר משהצילו הם אותו היה זה משה סילמן שניסה להציל אותם, להציל אותנו.

עם כל האבסורד שבדבר יש משהו אופטימי בהתאבדות כזאת. מול אלפי אנשים. מול עשרות מצלמות. ביום השנה למחאה. סילמן היה מוכן לוותר על חייו אבל הוא עשה זאת למען חיינו. הוא לא בלע כדורים במיטתו בחשכת הלילה, אם בכלל היתה לו מיטה. ברגעים שקדמו להצתה הוא חילק לסובבים אותו עשרות עותקים של מכתב. זה לא היה מכתב התאבדות. זה היה מכתב מחאה: אני מאשים נגד השיטה שהרסה אותו. אילו חילק מכתב התאבדות אולי עוד אפשר היה להציל אותו.

כל כך הרבה ייאוש במעשה שלך, משה. ועם זה כל כך הרבה אמונה. בתוניסיה ובמצרים להבות כאלה שינו משטרים. האם זה מה שחשבת שיקרה גם כאן, כשהצתת את הגפרור ב-14 ביולי? אשרי הגפרור שהצית לבבות?

בינתיים אתה שוכב בתל השומר עם תשעים וארבעה אחוזי כוויה, אחוז אחד לכל חבר קואליציה השמנה שהתפרקה אתמול. לא נמצאה לך מיטה קבועה במחלקת הכוויות. יש שם רק שמונה מיטות וכולן תפוסות, למקרה שמישהו היה צריך עוד הוכחה לצידקת טיעוניך.

נוח בשלום משה, בין חיים למוות. המדינה הזאת, שגם היא מתנדנדת בין חיים ומוות, אינה ראויה לך. אולי יום אחד היא תקום מחדש. אתה מן הסתם כבר לא תראה זאת, ובכל זאת תהיה בין מייסדיה.



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות
*#
בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו