אות קין לעוכר עמו

סביונה מאנה
שתפו בפייסבוק
שתפו כתבה במיילשליחת הכתבה באימייל
שתפו כתבה במיילשליחת הכתבה באימייל
מעבר לטוקבקיםכתוב תגובה
הדפיסו כתבה
סביונה מאנה

למחרת הבחירות ב 1996, שבהן גבר בנימין נתניהו על שמעון פרס, עמדה אשה צעירה ליד המקום שבו נרצח יצחק רבין והניפה שלט, "הרוצח ניצח". השלט הוחרם בתוך דקות. 16 שנים אחר כך, אמירתה עדיין תקפה; הרוצח מנצח גם מתוך "חומות הכלא ממנו יבלוט לעולמים ממצחו אות קין של עוכר עמו", כדברי בית הדין שהרשיע אותו: תהליך אוסלו קרס, השמאל התפורר מקהלת המסיתים מכיכר ציון מכתיבה את סדר היום הציבורי, והגבעות הפלסטיניות מתמלאות במתנחלים. נותר רק להכשיר את השרץ ולתת לגיטימציה לאיש שהסיט את מהלך ההיסטוריה בברכתם של רבנים ומסיתים.

לשם כך נחוץ היה לבחון תחילה את "רמת הזעם הלאומי". בפברואר 2003, ביום השבעתה של ממשלת אריאל שרון, התפרסמה ידיעה מוצנעת על העברתו של הרוצח מכלא אוהלי קידר בדרום, לכלא איילון, "כדי שיהיה קרוב למשפחה בהרצליה". מלבד מעטים שלא סולחים ולא שוכחים, איש כמעט לא צייץ. "מד הזעם" נתן אור ירוק להמשיך בהדרגה בהקלות לרוצח, עד להוצאתו בימים אלה מהבידוד שבו היה נתון 17 שנה, "השערורייתי והנפסד מראשיתו", כפי שכתב גדעון לוי ("מורשת עמיר", "הארץ" 4.7).

מכאן ועד הסרת האות-קין ממצחו, הדרך קצרה. בשם זכות הציבור לדעת וזכות התקשורת לרייטינג, יבואו מן הסתם ראיונות שבהם יספר על שנות בידודו הקשות וכמובן, גם הנימוקים האידיאולוגיים למעשה. בסופו של התהליך הרוצח עוד יצטייר בעינינו כילד נחמד מבני עקיבא שעוזר לנשים זקנות לעשות ספונג'ה, כמו שאמר עורך הדין ארי שמאי, שייצג את עמיר, בראיון לאלון הדר מוסף "הארץ" ("יגאל עמיר וארי שמאי - סיפור אהבה", 20.1.2006); ואולי אף נשתכנע לחתום על בקשת חנינה שתוגש לנשיא. למה לא? הרי יגאל עמיר הוא רוצח ככל הרוצחים.

זהו, שהוא לא. בניגוד לרוצחים אחרים, הוצאתו מבידוד עלולה להסתיים גם בהכשרת המעשה והאידיאולוגיה שדחפה אותו לרצוח ראש ממשלה בעיצומו של תהליך שלום היסטורי.

נכון, לעולם לא נדע מה היה קורה אילו, אבל בתולדות העמים יש רגעים חד-פעמיים, המזמנים את העת והאדם לבצע תפנית דרמטית ולהוציאם מחושך. הקונסטלציה ההיסטורית שנוצרה עם קריסת ברית המועצות ו"הלם השלום", שריכך אז את עמדות הצדדים, זימנה לנו את העת ואת האדם שישימו קץ למאה שנות סכסוך. לא במקרה פסח הרוצח על פרס וחיכה לראש הממשלה במורד המדרגות. הוא ידע ש"רק רבין יכול", שבלעדיו רוב הסיכויים שהתהליך יקרוס ומחנה השלום יישאר מיותם, כפי שאמנם קרה. מאז לא קמה לנו הנהגה אמיצה, אמינה ונחושה, המסוגלת להוות מופת מוסרי וערכי ולהוביל את המדינה אל מחוץ למעגל הדמים.

ואת המציאות הזאת, אם תרצו או לא, יצר האיש שבית הדין כינה "חלום הביעותים של כל שוחר דמוקרטיה", "בן בליעל", "רוצח נקלה". הוצאתו מבידוד מנפצת טאבו וסוללת את הדרך להסרת האות קין ממצחו ולהסרת הקלון המוסרי ממעשהו. על כן, לא בידודו, אלא הוצאתו ממנו, היא הדבר השערורייתי והנפסד מראשיתו.

תגיות:

תגובות

הזינו שם שיוצג באתר
משלוח תגובה מהווה הסכמה לתנאי השימוש של אתר הארץ