בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו
 

אתם מחוברים לאתר דרך IP ארגוני, להתחברות דרך המינוי האישי

טרם ביצעת אימות לכתובת הדוא"ל שלך. לאימות כתובת הדואל שלך  לחצו כאן

לקרוא ללא הגבלה, רק עם מינוי דיגיטלי בהארץ  

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

דפוקים וזרוקים

31תגובות

"דפוק וזרוק בפאריס ובלונדון" היה הספר הראשון שנחתם בפסבדונים ג'ורג' אורוול, שם העט של אריק ארתור בלייר, והביא לו פרסום עולמי. הספר, שנדחה על ידי הוצאות ספרים רבות עד שנמצא לו מו"ל ב-1933, אינו עוסק כלל בייסורי כתיבה וענייני בוהמה אחרים, המאפיינים בדרך כלל ספרים על סופרים, אלא במסע הישרדות של הגיבור לצד בני מעמדו, שנידונו לחיי עבדות במרתפי מסעדות ומלונות פאר בפאריס, ולחיי קבצנות בלונדון.

אורוול עצמו, בן לפקיד ממשל בריטי בהודו ובוגר איטון קולג' היוקרתי, לא נמנה מלידה עם האומללים שעליהם הפליא לכתוב. רגישותו החברתית ויצר ההרפתקנות הם ששלחו אותו לביבי אירופה - שם, כפסע מהסועדים המדושנים, עבדו בפרך פועלי היזע: יותר מ-15 שעות ביממה בקיטונים חסרי אוויר, תחת מעסיקים נוגשים ובלא זכויות סוציאליות. זאת, לא מתוך תקווה לטפס בסולם החברתי ולהפוך בבוא היום לאורחים במסעדות שבמרתפיהן נכלאו (הם ידעו שהשאיפה הזאת חסרת סיכוי), אלא כדי לזכות בסוף היום בפת הלחם שהובטחה להם, ולהימנע מחיי קבצנות ונוודות.

נזכרתי בספרו של אורוול כשקראתי את ממצאי הסקר שפורסם באחרונה ב"TheMarker" על ניצול ימי מחלה בקרב עובדים בישראל. לפי הסקר, יש יחס ישר בין היעדרויות בעבודה לרמת השכר: עובדים בכירים ניצלו יותר ימי מחלה מאשר זוטרים; עובדי ענפים כמו פיננסים והיי-טק ניצלו יותר ימי מחלה (פי שלושה) מעובדי ניקיון ושמירה; עובדים במרכז הארץ הרשו לעצמם יותר ימי מחלה מעובדים בפריפריה, המשתכרים בממוצע משכורות נמוכות יותר.

ייתכן שהאחריות והמתח, המאפיינים תפקידי ניהול, מפילים מנהלים למשכב ביתר קלות, אולם הסיבה הסבירה יותר היא שעובדי צווארון כחול - מנקים, מאבטחים ופועלים - פשוט אינם יכולים להרשות לעצמם להיות חולים, הם מוכרחים להמשיך לעבוד, ולא ייפלו לחיי קבצנות.

הסיבות לכך הן בחלקן פרקטיות, אך בעיקר פסיכולוגיות. הסיבה הפרקטית היא שבעבור ימי המחלה הראשונים עובד מקבל שכר חלקי בלבד - מכה כואבת מדי למי שמשתכר שכר מינימום וצריך כל שקל לשכר דירה ולמזון. הסיבה הפסיכולוגית - והמהותית יותר - היא שעובדי כפיים חוששים להשתמש בימי מחלה, כלומר להצטייר כבעייתיים בעיני מעסיקיהם, ובכך להסתכן בפיטורים. הם יודעים שכל עוד הם עומדים על הרגליים, כדאי להם להופיע לעבודה, אחרת פשוט יאבדו את פת לחמם.

הפחד המצמית שייוותרו ללא משכורת אינו נחלתם של עובדים בשכר מינימום בלבד. לפי הסקר, גם עובדים זוטרים בענפים "חזקים" מנצלים פחות ימי מחלה מעובדים בכירים, שהצליחו להתברג לעמדות כוח משפיעות. הלא-בכירים יודעים שיש להם תחליף, ואין להם ברירה. כך שלמעט שכבת הבכירים, רוב העובדים אינם נהנים מביטחון תעסוקתי וכלכלי, ונמצאים במלחמת הישרדות מתמדת.

בחלקו השני של "דפוק וזרוק", הגיבור של אורוול עוזב את פאריס ומגיע ללונדון. האיש שקירצף מבוקר עד לילה סירים ומחבתות, נהפך לשבר כלי שאין בכוחו לעבוד עוד. אפתי מרוב רעב ונטול תקווה הוא מסתובב לבוש בבלויי סחבות בין מוסדות צדקה לספסלים ציבוריים, מלקט שאריות מזון ובדלי סיגריות משומשים. זוהי תחנתם הבאה של העובדים החלשים. אז כמו היום - משורות היזע רק החרפה משחררת.
 



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות
*#
בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו