בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו
 

אתם מחוברים לאתר דרך IP ארגוני, להתחברות דרך המינוי האישי

טרם ביצעת אימות לכתובת הדוא"ל שלך. לאימות כתובת הדואל שלך  לחצו כאן

לקרוא ללא הגבלה, רק עם מינוי דיגיטלי בהארץ  

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

זיקוקים של תקווה?

19תגובות

בלילות האחרונים מזועזעת ירושלים כולה מקולות ירי. גם בשכונה שבה גר ראש העיר נשמעים קולות הירי, אם כי הזיקוקים שנורים במזרח העיר, לא נראים בה. זיקוקי הטאוג'י לא קשורים לרמדאן כפי שחושבים רבים, אלא יש להם שתי סיבות, כפי שהסביר לי חבר פלסטיני: האחת, היא השמחה על ההצלחה בבחינות. בירושלים יש יותר בני נוער פלסטינים שקיבלו טאוג'י - תעודת הבגרות הירדנית-הפלסטינית - מכאלה שעשו בגרות ישראלית. תוצאות מבחני הטאוג'י מתפרסמות בעיתונים והמסיבות הן משאת נפש של כל משפחה פלסטינית ושמחה גדולה לצעירים, שסיימו שנת בחינות מלחיצה.

הסיבה השנייה לזיקוקים, הסביר החבר, היא "כדי שהיהודים יידעו שאנחנו קיימים. שיידעו שאנחנו שמחים". אני תוהה אם ראש העיר ירושלים אכן חושב על בני הנוער הפלסטינים בעירו כאשר הוא שומע את רעש הזיקוקים. איזה עתיד מציעה לנוער הפלסטיני העיר שרואה בהם בעיקר איום דמוגרפי? איזה עתיד מצפה לבני הנוער הפלסטינים הירושלמים, שקרוב ל-80% מהם גדלים בעוני?

בירושלים, המתפארת באיחודה המדומה, העירייה לא דואגת לחינוכם של רוב הילדים הפלסטינים. רוב בתי הספר של העירייה במזרח העיר ממוקמים במבנים שכורים ולא תקניים, ואלפי ילדים פלסטינים נדחים מבתי הספר הציבוריים, מחוסר מקום. כבר שנים ששרי חינוך מתריעים כי חסרות מאות כיתות במזרח העיר. בבתי הספר העירוניים התנאים הפיסיים ירודים, יש מחסור בעזרי לימוד, במורים, ביועצים ובתקציבים.

אלפי התלמידים הירושלמים שחוגגים עתה את חגיגות הטאוג'י, למדו לבחינות בלי כל סיוע מעיריית ירושלים. תעודות הטאוג'י שנחגגות בזיקוקים לא פותחות דלתות רבות. הן אינן מוכרות על ידי האוניברסיטה העברית, ואילו האוניברסיטה הפלסטינית בירושלים, שמכירה בתעודות, לא מוכרת על ידי ישראל. מכיוון שאוניברסיטת אל-קודס לא מוכנה לשנות את שמה - שמזכיר שהיא בירושלים ושירושלים קדושה גם בערבית - היא לא זוכה להכרה.

כך, מי שתוסמך כעובדת סוציאלית או רוקחת באוניברסיטת אל-קודס, לא תוכל לעבוד בירושלים. בנוסף, האוניברסיטאות הפלסטיניות בערים הסמוכות לירושלים, בבית לחם ורמאללה, אמנם קרובות מאוד על המפה אבל מרוחקות מרחק שעות של נסיעה, המתנה במחסומים ואי ודאות. בני האמידים שנוסעים ללמוד בחו"ל, וצעירים שנאלצים ללמוד באוניברסיטאות בשכם או בחברון, מסתכנים בכך שלעולם לא יותר להם לחזור לירושלים.

על פי החוק הישראלי, פלסטיני שעזב את ירושלים כדי ללמוד, מאבד את זכותו לחזור לחיות בעיר. לכל יהודי, ואפילו לא היה מעודו בירושלים, שמורה הזכות להיות תושב העיר, תמיד. האם אפשר לקוות שזיקוקי התקווה הנורים במזרח העיר, יעוררו מחשבות בלב ראש העיר ובקרבנו, היהודים החיים בירושלים, על עתידם של עשרות אלפי בני נוער שנולדו וגדלו בעיר תחת כיבוש? גם אם אנחנו לא רואים את הזיקוקים, קולות הירי מזכירים לנו שהם לא רחוקים.

במשך יותר מ-45 שנים מתעלמים מיותר משליש מתושבי ירושלים הפלסטינים. לא מאפשרים להם חינוך ראוי, לא מספיק מים בברזים, לא ספריות ולא גנים ציבוריים. אפילו את פחי האשפה מרוקנת העירייה במערב העיר יותר מאשר במזרחה. הפלסטינים כאן בירושלים, והם רוצים לחיות וללמוד בעיר, שהיא גם שלהם. עתיד בני הנוער הפלסטינים הוא גם עתידנו.
 



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות
*#
בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו