בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו
 

טרם ביצעת אימות לכתובת הדוא"ל שלך. לאימות כתובת הדואל שלך  לחצו כאן

לקרוא ללא הגבלה, רק עם מינוי דיגיטלי בהארץ  

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

ההצגה חייבת להיפסק

36תגובות

יותר מ-4.5 מיליון כרטיסים - מספר שאין לו אח ורע בעולם, יחסית לגודל האוכלוסייה - נמכרים מדי שנה להצגות תיאטרון בישראל. אם מחברים את הנתון הזה למבצעים המפתים (עד 70% הנחה), שעליהם מדווחת ציפי שוחט בכתבתה "כרטיס בכיוון אחד" ("הארץ", 26.7) אפשר להגיע למסקנה, שהתיאטרון הישראלי הוא הפופולרי והמצליח ביותר בעולם. האומנם?

אכן, התיאטרונים מצליחים למלא את האולמות, אך באיזה מחיר? ראשית, כפי שמודים מנהליהם בכתבה האמורה, באין תמיכה ממשלתית, עליהם לבחור ברפרטואר מסחרי המכוון אל הטעם הרחב הנמוך ביותר. אמות המידה של משרד התרבות לתמיכה ממשלתית במוסדות התיאטרון מעודדות כמות על פני איכות אמנותית, בניגוד לראוי בתיאטרון ציבורי כפי שמקובל בעולם. באמצעות העברת כספים למי שמרבה בהרצות ומביא יותר קהל, מנציח משרד התרבות, קרי ממשלת ישראל, את בחירת התיאטרונים בכיוון האנטי אמנותי, הפופוליסטי. מכאן נובעת גם התחרות הפרועה בין התיאטרונים ומחלקות השיווק הדומיננטיות שלהם, המריצות יותר ויותר הצגות כדי ליצור מחזורי כספים גדולים יותר.

אלא שמסתבר שלשווא מוקרבת האמנות לטובת הפופולריות: מנהלי התיאטרונים מודים, כי המרדף אחר היכלות תרבות, כדי למכור להם כרטיסים, מוביל למכירה גם במחירי הפסד, והתוצאה היא גירעונות גדולים. הגירעון המצטבר של תיאטרוני ישראל מגיע לכ-80 מיליון שקלים - דהיינו, כמעט כל ההקצבה השנתית לתיאטרון הישראלי. מה הועילו אפוא חכמי הכלכלה בממשלה, שבמקום לקבוע סובסידיה הולמת לתיאטרון ולהימנע מגירעון, הם כושלים בתת-תקצוב ונאלצים לבסוף להשלים את ההקצבה על ידי הזרמת כסף לחיסול הגירעונות שהם עצמם היו בין גורמיהם העיקריים? אכן, תיאטרון אבסורד.

מן הצד של התיאטרונים אפשר לשאול מדוע לקח למנהליהם כל כך הרבה זמן להודות במה שהיה ברור כבר מזמן. נראה ששנים רבות מדי חיינו כולנו בשקר מוסכם, שלפיו רפרטואר עממי מניב כספים, ועם אלה אפשר לעשות גם תיאטרון מצליח ומאוזן.

לפני שנים לא מעטות הכנתי נייר עבודה, תחת הכותרת "שידוד מערכות בתיאטרון הישראלי", שכולל מסקנות שאליהן הגיעה עתה, למשל, גם מנהלת בית לסין ציפי פינס. היחידה מתוך הממסד התיאטרוני והממשלתי שהקדישה להן אז תשומת לב היתה ד"ר דיתי רונן, מי שהחזיקה בשעתה בתיק התיאטרון במינהל התרבות.

מראית העין של התיאטרון המצליח בעולם התפוגגה, המסכה נשרה, נותרנו עם כישלון גדול. וזאת, בלי להיכנס כאן לשכר החרפה של רוב שחקני התיאטרון ובמאיו.

לא, אינני סבור שמנהלי התיאטרון בישראל הם חסרי כישרון או לוזרים סדרתיים. הרי לא ייתכן שכולם כושלים אך השיטה מוצלחת. הכישלון הצורב הוא של הממשלות. דורות על דורות הן חונקות את מוסדות האמנות במדינה. הן שמביאות אותם לגירעונות, לסכנת סגירה ולניהול רפרטוארי נמוך להחריד.

הטענה שלי אל מנהלי התיאטרונים - הבימה, גשר, בית לסין, הקאמרי, חיפה, באר שבע, החאן, למעשה, כל מוסדות התיאטרון - היא שלא חשפו את הערווה הזאת קודם. שלא הרימו קול צעקה לנוכח המדרון שבו מחליק התיאטרון הישראלי.

שרת התרבות לימור לבנת יודעת את כל זה, מודה בכשל הממשלתי, אך אינה יכולה להושיע. רק ראש הממשלה ושר האוצר - כפי שנעשה כבר פעם בעבר (על ידי יצחק רבין-בייגה שוחט-שולמית אלוני, או על ידי הכנסת, כמו בחוק הקולנוע), יכולים לשנות את המצב. וגיע הרגע שבו מנהלי התיאטרונים ואתם ציבור השחקנים, המחזאים, הבמאים, המוסיקאים, המעצבים וכל אמני ישראל יפתחו במלחמה על חיי האמנות והתרבות בישראל. במקום לדבר על "חזון הבימה", כפי שעשה דוד בועז, יו"ר הדירקטוריון החדש של הבימה, טרם פתיחת ההיכל המחודש והמפואר - "חזון" שבתנאים הנוכחים נשמע כמו לעג לרש - אולי צריך להשבית את כל מעשי היצירה והאמנות עד לניצחון השכל הישר. הגירעונות שנחשפו הם היסודות למתרסים שעלינו להקים.



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות
*#
בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו