בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו
 

אתם מחוברים לאתר דרך IP ארגוני, להתחברות דרך המינוי האישי

טרם ביצעת אימות לכתובת הדוא"ל שלך. לאימות כתובת הדואל שלך  לחצו כאן

לקרוא ללא הגבלה, רק עם מינוי דיגיטלי בהארץ  

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

לא מוותרים על אחדות

16תגובות

המאבק לשוויון בנטל והמאבק החברתי הם מאבקים משלימים, שמן הראוי שיעמדו שניהם במוקד הבחירות הבאות. שני המאבקים עוסקים בשאלות יסוד שטואטאו זמן רב מדי מתחת לשטיח: בעוד שהמחאה החברתית עוסקת בשאלה איך המדינה צריכה להתנהל, מחאת הנטל שואלת מה המדינה צריכה להיות, וכיצד יש לכונן את היחסים בין דת למדינה. בעוד המחאה החברתית קוראת לחלוקה כלכלית צודקת יותר, המאבק לשוויון בנטל מבטא התעקשות מפתיעה, אולי אחרונה, על עיגון ערכים משותפים.

בשנים האחרונות שככו במידת מה המאבקים הסוערים בין דתיים לחילונים, שניטשו בשנות ה-80 וה-90. זה קרה בעיקר בזכות פרקטיקת ההפרדה שההיגיון הניאו-ליברלי השית על המרחב הישראלי: רוב הדתיים ורוב החילונים חיים כיום לחוד, אז למה לריב? יש יישובים, שכונות וכבישים לדתיים, ויש לחילונים. חייו הפרטיים של החילוני הרבה יותר חופשיים: בתי קולנוע פתוחים בשבת מחוץ לערים, אין בעיה למצוא בשר טרף ולחמניות בפסח, להתחתן אפשר דרך צהר או בטקסים אלטרנטיביים, ואפילו להיקבר אפשר בלי רב וקדיש, אם רק רוצים. מנגד, החרדים ביצרו את האוטונומיה שלהם בחינוך העצמאי, והדתיים הלאומיים בנו ממלכה פרטית בהתנחלויות והגמוניה גוברת בצבא. התשוקה הליברלית ש"כל אחד יעשה מה שבא לו" התגשמה מעבר למצופה.

אך החילונים ניצחו בקרב והפסידו במלחמה, כשהתמקדו במתיחת גבולות החופש האישי עוד כמה מילימטרים לכיוונם, וזנחו את המאבק על דמות הקולקטיב היהודי-ישראלי. ישיבות חילוניות, רבנים סימפטיים יותר ביום הנישואים, נשים שקוראות קדיש והלוויות עם שירים של אלתרמן זה הכל צודק ונחמד, אבל לימודי ליבה בכל בתי הספר, גיוס כללי ושמירה על האופי הממלכתי של צה"ל חשובים עשרת מונים. מה הרבותא בכך שאפשר לקנות עגבנייה או דיו למדפסת בשבת, אם החברה בכללה הופכת להיות דתית ולאומנית יותר? ומה יש להתבשם במצעדי גאווה בתל אביב, אם המשטר מאמץ דפוסים תיאוקרטיים? לכל היותר, קיבלנו תיאוקרטיה ליברלית.

החילונים טועים מרות גם בקריאתם להפרדת דת ממדינה. הדת נשארה שער הכניסה לעם היהודי באמצעות חוקי הגיור והשבות, קיבלה אחריות להסדרת המעמד האישי והשפיעה על צביון המדינה בשבתות וחגים. בכל דבר שמעבר לכך הופקד ניהול המדינה בידי השלטון החילוני. במסגרת המורכבות של הזהות היהודית המודרנית, השילוב הישראלי בין דת למדינה הוא הישג גדול, מאוזן ומושכל.

דווקא נסיגת המדינה מניסיונה להכיל את הדת ולהרחיב את האתוס הממלכתי היא מזרעי הפורענות שנטמנו, כמו גם העידוד שניתן להקמת רשת החינוך של ש"ס, האדישות נוכח השתלטות גידולי הפרא החרד"ליים על מערכת החינוך הממלכתית-דתית והפקרת החינוך הממלכתי לאינדוקטרינציה של גורמים ימנים ודתיים "ערכיים".

מעודד לראות, שעם כל תהליכי ההתפרקות והשבטיות של החברה הישראלית והצידוקים הליברליים שניתנים לכך, עדיין יש כאן רוב שאינו מוכן לוותר על הבסיס המשותף. בסיס משותף שהוא תנאי גם לצדק חברתי.



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות

כתבות שאולי פספסתם

*#
בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו