בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו
 

אתם מחוברים לאתר דרך IP ארגוני, להתחברות דרך המינוי האישי

טרם ביצעת אימות לכתובת הדוא"ל שלך. לאימות כתובת הדואל שלך  לחצו כאן

לקרוא ללא הגבלה, רק עם מינוי דיגיטלי בהארץ  

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

המחירון האמיתי של המצב

27תגובות

א. אנחנו משתמשים במונח "המצב" כבר עשרות שנים, אבל נדמה שכיום המונח הזה טעון מתמיד. רבים חשים באופן אינטימי שההתמודדות עם "המצב" גובה מהם מחיר נפשי אמיתיים. גם למקבלי ההחלטות ברור שהמיתון הכלכלי והאיום הביטחוני שוחקים את הציבור, ובכל זאת הם בוחרים לדבר על "כושר העמידה של הציבור הישראלי". אבל באיזה מכון כושר מפתחים את אותו "כושר עמידה"? האם הציבור "נשחק" באופן שבו נשחקים הבלמים או הצמיגים של מכונית? ואם כן, מה זה אומר על היכולת שלנו לבלום בעת הצורך?

המחיר הנפשי שהציבור בישראל משלם על "המצב" מתחוור רק לעתים נדירות, כמו במקרי ההתאבדות שהתרחשו בחודש האחרון. אבל הפסיכולוגיה בכלל, והפסיכולוגיה החברתית בפרט, יכולות להבהיר מה משמעות השחיקה הנפשית של הציבור בישראל. ההשפעה הפוטנציאלית הברורה ביותר של "המצב" בהקשר זה היא עלייה במספר הסובלים מהפרעות חרדה ודיכאון. מאז ההתאבדות של משה סילמן ארגוני סיוע מדווחים על עלייה במספר הפניות על רקע מצוקה כלכלית. גם לפני התאבדות סילמן המספרים היו מדאיגים: לפי האגודה לזכויות האזרח, שיעור המדווחים על רמה נמוכה של רווחה נפשית (כאב, דאגה, עצב, לחץ, דיכאון) בישראל, הוא הגבוה ביותר בכל המדינות הOECD -  31% לעומת 22.9% בממוצע.

דיכאון הוא מחלה קשה עם השלכות חמורות, גם בלי שהאדם הסובל ממנו מידרדר אל פי התהום ומתאבד. אף על פי ששיטות הטיפול הקיימות אינן מושלמות, עדיין יש קשת של תרופות ושל טיפולים פסיכולוגיים שיכולים להקל על המצוקה. אך בעוד שלחלק מהאוכלוסייה יש את הכלים לזהות את הבעיה וגם את המשאבים לטפל בה, חלק גדול מהציבור סובל פעמיים: גם מדיכאון וגם מהקושי לטפל בו.

פערים כלכליים וחברתיים מתבטאים גם בפערים בבריאות. מחקרים רבים מראים שאנשים במעמד סוציו-אקונומי נמוך נוטים להימנע מלפנות לעזרה נפשית, ובמקום זאת הדיכאון שלהם - שעדיין מלווה בסטיגמה חברתית - מוצא את ביטויו בדרכים גופניות (למשל בתלונות על כאבי ראש, גב, בטן ובעיות שינה). אנשים אלה לא מגיעים כלל לפסיכולוג, אלא לרופא המשפחה, שאמור בדרך פלא, בשבע הדקות העומדות לרשותו, לזהות את המצוקה הנפשית המסתתרת מאחורי התסמינים הגופניים ולהציע טיפול מתאים.

יש שיטענו נגד הפסיכולוגים, שמכיוון שההפרעה נגרמת על ידי "המצב", יש לטפל ב"מצב" במקום להדביק ליחיד תוויות קליניות. לשיטתם, דיכאון הוא תגובה נורמלית לאובדן עבודה או חלילה לאובדן בית. יש בזה צדק מסוים, אבל אין סיבה להניח שהטיפול בדיכאון בא על חשבון המאמץ להילחם בתנאים שהובילו אליו. ולא רק זאת, אלא גם ראינו שדחיית הטיפול הנפשי בדיכאון עלולה להיות הרת אסון. יש לקוות שערנות לתופעה המתרחבת תמנע את החמרתה, וששיפור המצב הנפשי של הציבור, יגדיל את יכולתו לפעול גם במרחב הפוליטי, ויוביל, בסופו של דבר, לשיפור "המצב".

ב. עד ש"המצב" ישתפר, בריאות הנפש בקרב הציבור בישראל עתידה להמשיך ולהידרדר. השילוב של הקשיים הכלכליים והפחד מהתוצאות של מלחמה עם איראן גובה מחיר נפשי, שדיכאון וחרדה הם רק חלק ממנו. בנוסף, ישנה קשת שלמה של קשיים נפשיים ברורים פחות, שעלולים להתפתח כתוצאה מהתמודדות בלתי פוסקת עם לחצים.

על פי מודל "התרוקנות האגו" שפיתחו מארק מורבן ורוי באומייסטר וחוקרים אחרים, שליטה עצמית וכוח רצון אינם תכונות אופי אלא הם למעשה מאגר של אנרגיה, שניתן להמשילה לאנרגיה פיסית. עשרות ניסויים בפסיכולוגיה חברתית הדגימו את הרעיון שבבסיס המודל: כשאנחנו מתמודדים עם שתי חוויות מאתגרות הדורשות מאתנו להפעיל שליטה עצמית, ההתנסות הראשונה מרוקנת את מאגר האנרגיה המנטלית שלנו (התרוקנות האגו) ואנחנו נותרים עם פחות יכולת להפעיל את השליטה העצמית הנדרשת להתמודדות עם ההתנסות השנייה.

רשימת הניסויים שנערכו בתחום ארוכה ומגוונת, אך כולם ממחישים את אותה הנקודה. בין שהנבדקים התבקשו בחלק א' של הניסוי לצפות בסרט משעמם, לאכול צנוניות במקום שוקולד, או להימנע מלבטא תגובה רגשית לגירוי רגשי (אתגר רלוונטי במיוחד במקרה של הציבור הישראלי), בחלק ב' של הניסוי הם הצליחו להפגין פחות שליטה עצמית וכוח רצון, בין שהמשימה השנייה דרשה הפעלת כוח פיסי, פתרון חידות או הבעת עמדה נחושה.

אם נחיל את מודל התרוקנות האגו על היומיום הישראלי, בחלק א' אנחנו מאזינים לחדשות ונחשפים להערכות שמלחמה באיראן תגבה בין 200 ל-500 הרוגים. ההתמודדות עם חשיפה זו לגירוי רגשי מרוקנת, על פי המודל, את כוח הרצון שלנו. כעת תישאר לנו פחות שליטה עצמית בבואנו להתמודד עם חלק ב' של הניסוי (כלומר, החיים): שמירה על תקציב אישי או משפחתי, נהיגה בטוחה, הימנעות מהפרזה בצריכת אלכוהול, סיגריות, אוכל, הימנעות מסכסוכים, התרחקות מאלימות, או שמירה על הסביבה.

לא מדובר בניסוי תיאורטי, אלא בחיים שלנו. האם אנחנו באמת יכולים להרשות לעצמנו עוד תאונות דרכים? עלייה במספר המקרים של אלימות במשפחה או אלימות בכלל? מקבלי ההחלטות אוהבים לדבר על "כושר העמידה של הציבור הישראלי", אבל נראה שדווקא הדימוי של "שחיקת הציבור" הוא המדויק יותר. כשם שנהיגה בלחץ אוויר גבוה מהנדרש גורמת לשחיקת הצמיגים, ובלימות תכופות גורמות לשחיקת בלמי המכונית, כך גם חיים בלחץ גבוה מהנורמלי והצורך להשתמש באופן מופרז בבלמים הנפשיים, גורמים לשחיקת יכולתנו להתנהג באופן התואם את הערכים ואת המטרות שלנו. הוסיפו לכל זאת את העלייה במספר מקרי הדיכאון והחרדה, וקבלו את המחירון הממשי של "המצב".
 



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות
*#
בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו