יהודה בן מאיר
יהודה בן מאיר

זה זמן רב מתנהל ויכוח ציבורי ער בעניין תקיפה אפשרית של מתקני הגרעין האיראני. קיומו של ויכוח ציבורי לגיטימי, שהרי לכל הדעות מדובר בהחלטה קשה ומורכבת, בעלת השלכות ביטחוניות, מדיניות ואסטרטגיות מרחיקות לכת. לדעת רבים, מדובר באחת ההחלטות הגורליות ביותר מאז קום המדינה.

ואולם, בתקופה האחרונה אנו עדים למסע רחב ממדים בתקשורת נגד תקיפה ישראלית. גם זה לכאורה לגיטימי אם כי העיתוי, ההיקף, התזמון והנימה המעט היסטרית מעוררים לא מעט תהיות. אלא שבימים האחרונים הוויכוח החל לרדת מהפסים והתגנבו לתוכו תכנים וסגנון שמקומם לא יכירם במדינה דמוקרטית.

מדור הזירה

מותר להתווכח אם צריך או לא צריך לנקוט פעולה צבאית, מה העיתוי הנכון שלה ומה מידת התיאום הדרושה עם ארצות הברית. אבל הוויכוח בימים האחרונים החל ללבוש אופי מסוכן. מעל דפי עיתון נכבד זה היו מי שקראו במפורש לסירוב פקודה ודרשו מהרמטכ"ל להימנע מלבצע הוראה מפורשת של ממשלת ישראל. אחד המציעים, באדיבותו הרבה, אף ניסח בעבור הרמטכ"ל את מכתב ההתפטרות. מעניין אם אותם אנשים היו מציעים הצעה דומה אם היה מדובר בהחלטת ממשלה על פינוי יישובים ביהודה ושומרון במסגרת הסדר קבע. האמירות האלה גובלות בקריאה לפוטש צבאי וחותרות תחת יסודות הדמוקרטיה הישראלית. אני תמיד נדהם מחדש למראה אלה שרוממות הדמוקרטיה בגרונם והעט האנטי-דמוקרטי בידם.

הדרג המדיני חייב לא רק לשמוע אלא להקשיב היטב לדרג הצבאי והמקצועי ולכבד את האוטונומיה המקצועית שלו, אבל הדרג הצבאי חייב להוציא לפועל בנאמנות ובמסירות את החלטות הממשלה הנבחרת. דוד בן-גוריון קיבל במלחמת השחרור החלטות הרות גורל בניגוד לעצת כל המומחים הצבאיים, אבל הן בוצעו - לפעמים, כמו בלטרון - עם תוצאות קשות. כאשר אלוף פיקוד הדרום אז, דן הראל, נשאל ערב ההתנתקות מה הוא מרגיש כשהוא סוגר בפעם האחרונה את השער בפני המתיישבים היהודים בחבל עזה, הוא ענה: "צה"ל לא בוחר את משימותיו". לי אין ספק שאם יידרש, כך ינהג הרמטכ"ל מחר - וזה סוד עוצמתה של מדינת ישראל.

וישנם אלה המערערים בכלל על זכותם של ראש הממשלה ושר הביטחון, באישור הממשלה, לקבל החלטה על תקיפה באיראן. אם הפעולה באיראן עלולה להביא חלילה למותם של מאות מאזרחי ישראל, הם שואלים, מי שמכם לגזור את דינם למוות. זו טענה מגוחכת, אווילית ואנרכיסטית, שאם נאמץ אותה תגזור כליה על כל ישות לאומית ומדינתית ובוודאי על ישראל. על פי אותו היגיון, אפשר לשאול מי הסמיך את בן-גוריון להכריז על מדינת ישראל ביודעו שהדבר מסכן את היישוב כולו - הכרזה שאכן הובילה למותם של 6,000 יהודים ובתוכם כ-2,000 אזרחים בעורף.

אי אפשר לבטל את החששות באשר לטיב שיקול הדעת ואיכותו - יש להם על מה להתבסס. אולם, אין בכך כדי לפגוע בסמכותם, זכותם וחובתם של הקברניטים לקבל החלטות - גם הרות גורל.

ולדואגים, אין לי אלא להציע שיבואו בשבת הקרובה לבית הכנסת ויגידו אתי בכוונה גדולה את המשפט מתוך התפילה לשלום המדינה: "ושלח אורך ואמיתך לראשיה, שריה ויועציה ותקנם בעצה טובה מלפניך".

הזינו שם שיוצג באתר
משלוח תגובה מהווה הסכמה לתנאי השימוש של אתר הארץ