בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו
 

אתם מחוברים לאתר דרך IP ארגוני, להתחברות דרך המינוי האישי

טרם ביצעת אימות לכתובת הדוא"ל שלך. לאימות כתובת הדואל שלך  לחצו כאן

לקרוא ללא הגבלה, רק עם מינוי דיגיטלי בהארץ  

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

השוויון נעצר בתלוש

45תגובות

קשה למצוא מישהו שיצהיר בריש גלי שנשים מוכשרות פחות מגברים, או אפילו יחשוב זאת באופן מודע. להיפך, הכל מנפנפים במחקרים שמוכיחים את יעילותן העודפת של נשים על גברים במגוון מיומנויות, כולל כאלו הנחשבות "גבריות", ומתפארים שבמקום שבו הם עובדים "יש אחת, שמנהלת את כולם, והיא חשובה יותר משבעה מנכ"לים". השיח הלכאורה-מתקדם הזה גורם לנשים לחשוב שתלותן הכלכלית בגברים היא נחלת העבר החשוך, ושמי שטובה ונחושה מספיק, יכולה להתקדם לראש הפירמידה.

אפשר רק להצטער על כך, שכשאוספים נתונים מהשטח מגלים שהאקלים השוויוני שמתקיים בשיח, אינו מיתרגם לתלוש השכר. בשבוע שעבר פירסם TheMarker מחקר שבדק את שכר הבכירים במאה החברות הציבוריות הגדולות בישראל, ומצא ששיעור הנשים בשדרת הבכירים הוא 8% בלבד, ותגמולן נמוך ב-30% משל מקביליהן הגברים. הנתונים הם בלתי נעימים בעליל, אך מדכאים פחות מנתוני סקר אחר, שפורסם שבועיים קודם באותו עיתון, ושעסק בשכר החציוני בישראל. זה הראה שהרוב המכריע של מקבלי השכר הנמוך ביותר הן נשים (25% מהנשים משתכרות פחות מ-2,900 שקל ברוטו בחודש).

"אני די פמיניסטית, כלומר אני מאמינה בשוויון זכויות וכל זה, אבל אני לא כמו המעצבנות האלו שמתבכיינות כל הזמן", הסבירה לי לא מזמן חברה. אמירות מסוג זה - השגורות מאוד בפי נשים - מסגירות את רצונן הנואש להאמין, שאכן ניתנת להן הזדמנות שווה. אבל המציאות היא שלמעט בודדות שהצליחו להסתנן פנימה, המועדונים המשפיעים במשק ובחברה נעולים בפני נשים.

פה ושם מפוזרים עלי תאנה בודדים - מינוי מנכ"לית כספים בחברה X, מנהלת משאבי אנוש בחברה Y - אך אלו בדרך כלל מחפים על מדיניות שוביניסטית אדוקה, הניזונה ומזינה את מאזן האימה הפסיכולוגי שבו נמצאות הנשים: נשים אמורות להיות אסירות תודה על שההנהלה או הדירקטוריון השכילו לראות מעבר למגדרן ומינו אותן לתפקיד בכיר - פעמים רבות האמון הזה משמש תחליף להעלאה בשכר. נשים נמנעות מלבוא בדרישות קידום או שכר - כי הן מפחדות להצטייר ככוחניות. אסור להן להתלונן ולמחות - כי אז יצדיקו את הבכיינות וההיסטריה המיוחסת להן. נשים נשים אינן חלק מסחבקייה גברית בעלת קודים, בדיחות והווי פנימי (לעולם לא יזמינו אותן להשתתף בטורניר הימורים משרדי על גביע אירופה, למשל) - הן מחוץ לקליקה בלתי פורמלית, אך חשובה ומשפיעה, עוד לפני שבכלל פתחו את הפה.

כיצד נשים החיות במשטר דמוקרטי מקבלות זאת? הן בוחרות שלא להיות מודעות, ולכן לא לפעול, זאת אומרת לא "להתבכיין" או להתקומם. הן מאמינות לעלי התאנה, סופגות את הרע, ומקוות שהן בעיצומו של תהליך התקדמות אחד גדול, שמפעם לפעם חוגג את עצמו (כלומר מבליט את החריגות שכן מגיעות למועדון המיליונרים). תודעת הקורבן היא בלתי נעימה, ואין בה שום חן (המצופה תדיר מנשים). היא גם נוגדת את מה שנשים רבות היו רוצות לחשוב על עצמן ועל מעמדן. אבל היא חיונית בדרך לשינוי אמיתי שיבוא לידי ביטוי בדברים קונקרטיים וחשובים כמו תלוש השכר.
 



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות
*#
בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו