דני בר-און
דני בר-און
דני בר-און
דני בר-און

הנה חשיפה - בנימין נתניהו הוא אדם קירח. נכון, אין נהוג לספק כותרות חדשותיות, בטח שלא בסדר גודל כזה, בטורי דעה, אך החלטתי לחרוג מהמסורת העיתונאית. בחינה מעמיקה של פדחתו של ראש ממשלתנו בתמונות מהשנים האחרונות - קראו לזה "בדיקת הארץ" - מעלה שלאיש לא נותרו כמעט שערות לרפואה על הפדחת, והוא נוקט במדיניות מחמירה של הידוק, הלוואה וחיסכון, בשילוב עם טיפול צמוד של ספר ובחירה של זוויות צילום מחמיאות.

לכאורה, השיטה שבה ראש הממשלה בוחר להסתיר את קרחתו היא עניין שבינו לבין מעצב השיער המלכותי, והוא חופשי להלוות ולחסוך כרצונו, כל עוד אין מדובר באוצר המדינה, אלא רק באוצר שערותיו. אך הנתון הזה מצטרף לדיווח ב"הפלוג" של טל שניידר, שלפיו הסתירו את הקביים של נתניהו זמן ממושך כדי שחלילה לא יצולם עמם. כמו כן עולה מירכתי הזיכרון תמונתו של נתניהו נואם מול המצלמות בפתח ישיבות ממשלה, כאשר הוא קורא מתוך דפים המודפסים בגופן עצום. כל זאת, כדי להימנע משימוש במשקפי ראייה, שהוא מן הסתם זקוק להם כרבים מבני-גילו.

מדור הזירה

בהשאלה, אפשר לראות גם בהתערבות הפוליטית הגסה ב"קול ישראל", לרבות ניסיון "איזון המגישים", ניסיון להסתיר מגרעות ולייפות את המציאות. מול כל אלו אי אפשר שלא לתהות כיצד ראש ממשלה יציב ואיתן כל-כך פוליטית, עושה עדיין מאמצים כה עילאיים לחיזוק תדמיתו התקשורתית.

התמונה העולה מהתנהגותו של נתניהו היא של אדם שחושש באופן קיצוני מהצגת מגרעותיו בציבור. גם עניין זה לכאורה בעיקרו פסיכולוגי בלבד; לראש ממשלה מותר להיות בעל פגמים כאלה ואחרים, כל עוד הוא מתפקד כיאות. כמו שאומרים בבריטניה, הפודינג נבחן בטעמו.

הבעיה עם נתניהו היא, שאין כל פודינג. הקיפאון המתמשך בשדה המדיני, הסירוב לפתור את סוגיית גיוס החרדים לצה"ל, הנטייה המוכנית לקצץ בתקציבים שנוח לקצץ בהם ולגבות מסים מאלה שקל לגבות מהם, החשש מבחירות, שסיבך אותו בקואליציית הבדיחה שהתפרקה לא מכבר. כל אלה ניסיונות חוזרים ונשנים להסתיר את הבעיה בכל מחיר, גבוה ככל שיהיה, ובאמצעות פתרון כלשהו, מגוחך ככל שיהיה. העיקר שלא יראו את הקביים, או את הקרחת, או את המשקפיים.

הטענה כי נתניהו מתעסק הרבה יותר בתדמית מאשר במהות הוטחה בו פעמים רבות, כבר בכהונה הקודמת שלו. אך במקום להשתנות כפי שהבטיח, הוא רק שיכלל את המיומנות הזו. ללוות מפה כדי לסתום חור שם, להבטיח לזה ולאחר הבטחות סותרות, לסתום במסטיק כל חור שניבע בקואליציה המתפוררת, העיקר להמשיך להתגלגל. איש אינו אוהב שיראו אותו בחולשתו, אך בהלת התדמית הפכה אצל ראש הממשלה לחזות הכל. 

כמובן שצריך שניים לטנגו, וכדי שהאסטרטגיה הנפסדת הזו תצליח יש צורך גם בהיענות מצדו של הציבור. אף על פי שסקר הפופולריות האחרון של נתניהו לא היה מהמוצלחים, עדיין קשה למצוא לו אלטרנטיבה פוליטית. נדמה שאזרחי ישראל משתוקקים בראש ובראשונה לאבא טוב, שלא יחשוף בפניהם את הקשיים ואת המגבלות, ויספר להם שהכל בסדר - גם אם זה לא תמיד נכון. במובנים רבים זה גם היה סוד קסמו של אריק שרון, וזוהי גם תמצית הצלחתו התדמיתית הנוכחית של שמעון פרס, שהפך מדמות פוליטית שנויה מאוד במחלוקת, לסבא של כולנו, שמחלק טיפים לחיים טובים בעיתון של המדינה.

אמנם השניים האלה לא חששו לקבל כמה וכמה החלטות גורליות בחייהם הפוליטיים, אך נדמה שלפסגת הפופולריות שלהם העפילו דווקא בשעה שנכסם העיקרי היה תדמיתם – שרון בתקופה שלפני בחירתו הראשונה לראשות הממשלה, ופרס מאז הפך לנשיא. 

נותר לנו רק לחלום על מנהיגים שמוכנים להודות בטעותם, שמבינים באמת שהם רק בני-אדם, ושמסוגלים, לפעמים, לחשוף את הקשיים והלבטים שלהם. הלא אפילו וינסטון צ'רצ'יל, שנתניהו כה מעריץ, זכה לתהילה עם נאום ה-"דם יזע ודמעות", נאום פומפוזי אמנם, אבל ישיר וכן. ואף מלה על התעוזה המדינית של צ'רצ'יל, שנתניהו יכול רק לקנא בה, לא משנה כמה ירחיב לעצמו את סמכויותיו. 

הזינו שם שיוצג באתר
משלוח תגובה מהווה הסכמה לתנאי השימוש של אתר הארץ