רפאל בלולו
רפאל בלולו

בשבוע שעבר קראתי בפייסבוק רשימה נוקבת של הפעילה החברתית אורטל בן דיין, שהתייחסה למדור "תוצרת הארץ – ועדת המדרוג" במוסף הארץ, שבו דורג השייט שחר צוברי בחלק "הנמוך והרע" של המדור. נימוקי השופטים היו: “הדבר היחיד שיותר גרוע מערס זה ערס מאילת".

עוד לפני שקראתי את הרשימה של בן דיין תהיתי מדוע זכה שחר צוברי, מדליסט אולימפי וספורטאי מצטיין, בתואר המעליב והמפוקפק הזה. הרי כל גבר או אשה שעיניהם בראשם יודעים ויודעות שעל מנת להצטיין בספורט מקצועני יש להיות אדם חזק מנטלית, ממושמע עד אין קץ, חרוץ ובעל כשרון ניהול עצמי לא מבוטל. לתומי חשבתי גם שלהיות בעל מדליה אולימפית משמעה להיות חבר בסגל אוניוורסלי אליטיסטי מצומצם ויוקרתי. כל המאפיינים הללו אינם מתיישבים עם ההגדרה החברתית השלילית של המדור את צברי "כערס".

מדור הזירה
צילום:

והנה, לא חלפו להם יומיים והתקיים משחק הדרבי הראשון העונה בין הפועל ת"א לבין מכבי ת"א. כשמקרה צוברי בראשי, עלו להן שוב מחשבות על העונה האלימה והסוערת שהעניקו אוהדי הפועל לאלי טביב, הבעלים היוצאים. טביב, שעמד בראש הקבוצה באחת הקדנציות המצליחות ביותר בהיסטוריה שלה, הואשם על ידי אוהדיה כי בכוונתו להחריב את הקבוצה, וכונה בין היתר "עבריין" וחבר במשפחת פשע. לטביב אכן עבר פלילי הקשור בזיוף מסמכים והתחזות לאדם אחר בהקשר לגירושיו, ואין פה ניסיון לזכות אדם מעברו השלילי, אך הוא רחוק מלהיות עבריין פעיל או ראש משפחת פשע . באופן כמעט מיידי אופיין טביב על ידי האוהדים "כערס" שהמוסר האנושי הוא ממנו והלאה, שלמען שלום הקבוצה, אסור להרשות לו לעמוד בראשה ולייצגה.

וכך הם פעלו במגרשים, ברחובות ובמרחב האישי והמשפחתי של טביב – קוראים קריאות גנאי, משבשים את הפעילות העסקית של החנות של בת זוגו, מפרים את השקט בשכונה שהוא גר בה, כשהם בעצם פועלים באותה אלימות שייחסו לטביב "הערס" בעצמו. התקשורת באופן כמעט גורף תמכה או לכל הפחות הבינה את רוח המעשים, וראתה בהם פעולות של אוהדים מסורים.

אחרי תקופה קשה החליט טביב לסיים את הקשר כפוי הטובה עם הקבוצה, ופינה את הדרך לקבוצת רוכשים שבראשם עמד חיים רמון - יליד ת"א, מפא"יניק המזוהה עם ערכיה המסורתיים של הקבוצה ומשרת נאמנה את הסמל והזהות.

מה משותף לטביב ולצוברי (ובמקרה הזה גם לאבי לוזון יו"ר ההתאחדות לכדורגל שגם הוא עמד השנה תחת מתקפת ביקורת)? ובכן באופן מקרי או שלא הם צאצאים למשפחות מזרחיות; שחומי עור שהגיעו למעמד כוח וייצוג מחוץ למערכת הישנה, ועמדו כל אחד בתורו ובסגנונו בראש ארגונים המזהים עצמם עם הכוח הישן: הפועל הלבנה ומדינת ישראל האירוצנטרית – "הדמוקרטיה המערבית היחידה במזרח התיכון הפרוע" (שלא לומר "הפרימיטיבי”).

שניהם הצליחו להוביל, להביא הישגים תחרותיים חסרי תקדים ולמצב את עצמם, ובכך כנראה גם לאיים על הסדר הקיים. כפי שכתבה בדיוק מתריס בן דיין: “מדינת ישראל אוהבת את הייצוג שלה בחו"ל, ארי, לבן, נקי, אשכנזי כזה. חלילה שהעולם יתבלבל, חייבים להזכיר לגויים שישראל היא אירופה של המזרח התיכון“.

ואני מוסיף שמוסר כפול הוא מטבע אנושי סחיר מאד. רמון, שהחליף את טביב, מייצג קבוצת רוכשים העובדת בשיתוף פעולה עם נציגי האוהדים. כמו טביב גם רמון אינו חף מעבר פלילי, והוא הורשע לפני שנים אחדות במעשה מגונה בחיילת. מדוע הפעם לא יצאו אלפי האוהדים האלימים לרחובות בדבקות הנמרצת שאפיינה אותם בקמפיין אנטי-טביב, במטרה ברורה לנקות ולהגן שוב על דימויה הזך של קבוצתם? אולי על פי אותם גורמים מעשה מגונה אינו דבר שיש להילחם בו, ואולי הוא כל כך שכיח שאין להצהיר עליו כקו אדום. אולי היכולת להזדהות עם קבוצה מוחלשת – נשים – אינה רלוונטית למי שדוגלים בסדר יום גברי מצ'ואיסטי שדואג קודם כל לדימוי הקולקטיבי של עצמו?

אני סבור שלצד היחס המקל לאלימות נגד נשים, חיים להם בהרמוניה גזענות נגד מזרחים וחשש מסדרים חדשים שמאיימים על הארגון, כמו גם על מדינת ישראל. כמו עמיר פרץ בזמנו, לוזון, צוברי וטביב מאיימים להפוך את הבבואה הישראלית לשחורה יותר, למקומית יותר, למזרח תיכונית, ואין כמו דה-לגיטימציה עממית בדמותו של הערס העילג, האלים וחסר הכישורים, על מנת לקטוע את המוביליות החברתית. ובכך לשמר את שלטונן של מערכות הכוח הקיימות ואת לובנן.

הזינו שם שיוצג באתר
משלוח תגובה מהווה הסכמה לתנאי השימוש של אתר הארץ