נתניהו וברק - דמוקרטיה במיטבה

מעבר לטוקבקיםכתוב תגובה
הדפיסו כתבה

בנימין נתניהו ואהוד ברק ראויים לצל"ש על תרומתם לחיזוק הדמוקרטיה הישראלית. בפעם הראשונה מתנהל כאן דיון ציבורי רחב וקולני על יציאה למלחמה, בעידודם ובהשתתפותם של ראש הממשלה ושר הביטחון. כשישראל תתקוף את איראן, זו לא תהיה מלחמת שולל: הטיעונים בעד ונגד הפעולה הוצגו לעייפה בזירה הציבורית. אפשר להתווכח על תבונת מדיניותם של ברק ונתניהו, אבל הם לא פעלו במחשכים. כוונותיהם ההתקפיות גלויות לעין כל, מתל אביב ועד טהראן.

דיון ציבורי כזה לא התקיים לפני מבצע קדש, מלחמת לבנון הראשונה והשנייה, או הפצצות הכורים בסוריה ובעיראק. כשישראל יצאה למלחמות-ברירה בעבר, ההכנות לפעולה נשמרו בסוד, או שההחלטה התקבלה בחיפזון. הוויכוחים התנהלו בחדרי חדרים, והמחלוקות פרצו החוצה רק כשצה"ל היה בפאתי ביירות (1982) או כשהצפון הוכה במשך כמה שבועות בטילים (2006).

מדור הזירה

עכשיו הדמוקרטיה במיטבה. נתניהו וברק מנסים לשכנע את הציבור בצדקתה ונחיצותה של המלחמה נגד איראן. מתנגדי הפעולה משיבים להם בכל הערוצים: בכנסת, בתקשורת, בעצומות ובהפגנות ליד הבית. עיתון השלטון "ישראל היום" מריע למלחמה הקרובה, ויריבו "ידיעות אחרונות" מבליט את הנימוקים נגדה, את הלחץ האמריקאי ואת המוכנות הלקויה בעורף. אנשי רוח ומשפטנים מבקשים להכתיב לנתניהו, באיומי עתירה לבג"ץ, באיזה פורום תתקבל ההחלטה לצאת לקרב. כל דיון זניח בממשלה או קומבינה פוליטית תורנית, מתוארים כהכנות לגיוס "רוב לאיראן".

הדיון הזה לא נשען רק על ניחושים. התוכניות המבצעיות אמנם חסויות, אבל מערכת הביטחון משתפת את הציבור בלבטיה, ובהתנגדות הרמטכ"ל, האלופים וראשי קהילת המודיעין לתקיפת איראן בלי תיאום עם ארצות הברית. צה"ל חשף אפילו את הערכותיו למספר האזרחים שייהרגו בעורף במתקפת-הנגד האיראנית, ולמשך הזמן שבו תעכב הפעולה את פרויקט הגרעין האיראני. הצנזורה זזה הצדה, והתערבה רק בשוליים.

זה השיח שעליו חלמו שוחרי הדמוקרטיה, מאתונה העתיקה ועד ימינו: הכרעה לאומית שמתקבלת אחרי ליבון פומבי, שבו יכולים בעלי העניין לומר את דברם ולנסות לשכנע את שומעיהם. מה עוד אפשר לבקש, ועוד מהממשלה הנוכחית, שמוצגת לרוב כלאומנית ואנטי-דמוקרטית.

אבל המחלוקת על מלחמת-איראן חושפת גם את מגבלות הדיון הציבורי ואת דלות השפעתו על מקבלי ההחלטות. נתניהו וברק שומעים את יריביהם, ומגיבים לביקורת בהקשחת עמדותיהם. ככל שמתנגדי הפעולה מגבירים את קולם, כך מתבצרים ראש הממשלה ושר הביטחון בנחישותם להכות באיראנים, ומטפסים גבוה יותר על העץ שממנו יתקשו אחר כך לרדת. איך יוכלו להסביר את הימנעותם מתקיפה אחרי דיבורי "השואה השנייה" של ראש הממשלה, והראיון המנומק של "מקבל ההחלטות" לעמיתי ארי שביט?

ההכנות לתקיפת איראן קבעו תקדים חשוב של שיתוף הציבור הישראלי בהחלטה גורלית על יציאה למלחמה, במקום להעמידו לפני עובדה מוגמרת והרסנית. זו הדרך הראויה לקבלת החלטות בדמוקרטיה. אבל "חוכמת ההמון" לא מבטיחה מעצמה את איכות ההחלטות, ולא יכולה להחליף את המנהיג, ששולט בסדר היום.

נתניהו נהנה להציג את מתנגדיו כרכיכות תבוסתניות, כבוגדים, או כסתם "פטפטנים" חסרי מושג ומזיקים. כך עשו "מקורביו" לנשיא שמעון פרס, שפיקפק בתבונת המלחמה הצפויה. זו לא רק מניפולציה תקשורתית, אלא תרגיל פוליטי: ככל שמבקרי המלחמה ייראו כחבורת אנרכיסטים, כיורשיהם של "פושעי אוסלו", כן יתקשו חברי הקבינט והממשלה להצביע נגד. איש משרי הליכוד לא ירצה להיראות כשותפם של עמוס עוז, אלדד יניב ומיכאל ספרד. כך מסייעת המחאה, באופן פרדוקסלי, לחיזוק כוחו של ראש הממשלה בהצבעה הגורלית.


תגובות

הזינו שם שיוצג באתר
משלוח תגובה מהווה הסכמה לתנאי השימוש של אתר הארץ