טרם ביצעת אימות לכתובת הדוא"ל שלך. לאימות כתובת הדואל שלך  לחצו כאן

לקרוא ללא הגבלה, רק עם מינוי דיגיטלי בהארץ  

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

דה-הומניזציה כדרך חיים

53תגובות

בספרה "מכתבים מנסיעה מדומה" כתבה לאה גולדברג: "התזכור, פעם אמרתי לך, כי רוצה אני לכתוב מאמר על הדומם באמנות, להראות את קו ההתפתחות מן הפרימיטיב ועד ימינו. להראות, כי בזמן העתיק תואר האדם כמו חפץ ובזמננו החפץ כאדם".התהליך שגולדברג מתארת באמנות, התחולל גם במשפט. בעבר, המשפט עשה דה-הומניזציה לבני אדם, ואילו כיום הוא עושה פרסוניפיקציה לתאגידים. 

כדי להכשיר את העבדות, פסק בית המשפט האמריקאי ערב מלחמת האזרחים, שמנסחי החוקה לא ראו השחורים כפרסונות, אלא כשלוש חמישיות אדם, ולכן הגביל את זכות גישתם לערכאות פדרליות. כך גם הוגבלה יכולתו של הקונגרס לשחרר עבדים שחורים, שכן יש בכך מן הפגיעה בקניין בעליהם. עם ההיפטרות היחסית מהדה-הומניזציה של האחר, עבר המשפט האמריקאי במאה התשע-עשרה תהליך הפוך: הענקת זכויות אדם לתאגידים כהגנה חוקתית לקניינם.

דה-הומניזציה הוא תהליך המשעתק את עצמו. אלבר ממי תיאר את תסביכו של נירון קיסר, המאפיין קולוניזטור כובש: תחילה הוא מדכא קבוצת אנשים. לאחר מכן מתעוררים בו ייסורי מצפון, ובמטרה להתגבר עליהם הוא עושה לקורבנותיו דה-הומניזציה; הוא מדכאם כדי לאשרר את היותם לא-אדם בעיניו, מה שמוסיף לו ייסורי מצפון, מה שמוליך אותו להגברת הדה-הומניזציה וחוזר חלילה.

ומה לגבי החברה הישראלית? ב-"חירבת חזעה", שם ס. יזהר את הדיאלוג הבא בפי החיילים:

"השד ייקח אותם", אמר גבי, "איזה מקומות יפים יש להם"!

"היו"! ענה לו האלחוטאי, "זה כבר שלנו".

"שלנו על מקום כזה", אמר גבי, "היו נלחמים כמו אנ'-לא-'דע-מה, ואלה בורחים, אפילו לא מנסים להילחם"!

"עזוב ת'-ערבושים האלה - לא אנשים", ענה האלחוטאי.

כדי להתמודד עם ייסורי המצפון שהתעוררו בעקבות גזל האדמות, הכובשים מעבירים את הערבים דה-הומניזציה. הדה-הומניזציה במקרה זה איננה מתבצעת בעוון לחימה, כפי שנהגו בתי משפט ישראלים באופן מסורתי בלוחמים פלסטינים, שכינו אותם אפילו נחשים ארסיים, אלא דווקא בשל הבריחה. יילחמו – אינם בני אדם; יברחו – אינם בני אדם. אבות הציונות חלמו להיפטר מ"תסביכי הגלות" וזכו בתסביכו של נירון קיסר.

וכיום? אם פעם האחרים היו סתם לא-אדם, אצל חברת כנסת ממפלגת השלטון הם כבר סרטן. הממשלה מנצחת על הדה-הומניזציה בגירושים, בהקמת מתקני כליאה, באיסור על עבודה ובתעמולת שנאה. באווירת דה-הומניזציה זו אזרחים מרשים לעצמם להצית בתי פליטים. 

גם הסדר, שבו פלסטינים אינם בוחרים בשלטון המושל בהם, ניזון מדה-הומניזציה. בסרט "שלטון החוק", מסביר השופט המחוזי והצבאי לשעבר, אמנון סטרשנוב, שלפלסטינים אין זכויות אזרח כמו לאזרחי ישראל, ארה"ב ושוויץ, שכן הם אינם אזרחים. מבחינתו, כדי לזכות ל- civil rights, אין די להיות civilian, אלא יש להיות citizen. הכבשת וגם ירשת?

זאת ועוד, אחד האחראים לדה-הומניזציה הוא השופט אהרון ברק, הנתפש כאביר זכויות. בספר "עושה הכובעים", נשאל: "האם זכויות האדם חלות בשטחים"? (ההדגשה שלי) והשיב: "חוקי-היסוד בוודאי חלים לגבי התושבים הישראלים. השאלה אם הם חלים גם על הפלסטינים היא שאלה פתוחה, שיש לה פנים לכאן ולכאן. כשופט שמחתי שלא הייתי צריך להכריע בה, משום שנמצאה דרך שלא להכריע בה". מה שנפקד מתשובתו, הוא שבג"צ כן הכיר בזכויות החוקתיות של התאגיד ה"יהודי" בשטחים. לאמור, בישראל מתרחשות במקביל דה-הומניזציה של האחר ופרסוניפיקציה של התאגיד, עד שזכויות האדם החוקתיות של תאגיד "יהודי" בשטחים הכבושים חזקות מאלו של האדם הפלסטיני.

גם משרד המשפטים פועל באחרונה להשלמת הדה-הומניזציה של הפליטים והפלסטינים: תקנות בלתי חוקיות חדשות שהוציא באחרונה ימנעו מנטולי מסמכים לגשת לערכאות מסוימות. בכמה היבטים, הם ייהפכו ל"מי שאין לו דמים" – מי שאינו יכול לתבוע על העוולות כלפיו. מעמדם המשפטי יהא נמוך מזה של התאגיד, שבניגוד אליהם, יוכל לתבוע. יתר על כן, אם לתאגיד אין "מספר זהות" (מספר רישום), אזי התקנות פוטרות אותו מהדרישה לציינו; לא כן האדם.

במציאות מדכאת זו אין אלא לנסות להתנחם במלותיו של שאול טשרניחובסקי: "כי עוד אאמין גם באדם, גם ברוחו, רוח עז". ועל כך, אני מציע, יש להיאבק.

הכותב הוא מרצה למשפטים ומשורר
 



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות
*#