הטרגדיה של ישראל

קרלו שטרנגר
מעבר לטוקבקיםכתוב תגובה
הדפיסו כתבה
קרלו שטרנגר

נשיא המדינה, שמעון פרס, עשה צעד יוצא דופן כשהביע התנגדות ברורה לתקיפת איראן בלא תיאום עם ארצות הברית. בהתחשב בניסיון העצום של פרס ובתרומתו לבניית כושר ההרתעה של ישראל, ובכלל זה היכולת הגרעינית המיוחסת לה, אין להתייחס לדבריו בביטול.

בהופעה בטלוויזיה בתוכנית "לונדון וקירשנבאום" ניסה חבר הכנסת זאב אלקין מהליכוד לבטל את דברי פרס. בחיוך רב משמעי אמר, שפרס הוא ככלות הכל אחד מאדריכלי הסכמי אוסלו והזכיר את דבריו בשעתו על אודות "מזרח תיכון חדש". מדברי אלקין עלה בבירור, כי פרס ניחן מאז ומתמיד בשיקול דעת פוליטי לקוי וכי הוא בלתי אמין לחלוטין.

מדור הזירה

המונח "שמאל" נהפך למטרה להשמצות והאשמות, ופרס מסמל בעבור הימין את ה"לוזריות" של השמאל. להלן רשימת ההאשמות של הימין: האינתיפאדה השנייה פרצה משום שיצחק רבין נתן לפלסטינים רובים; ישראל סופגת מטחי טילים בדרום משום שאריאל שרון, הימני שנהפך לשמאלני, ביצע את ההתנתקות מרצועת עזה; מלחמת לבנון השנייה פרצה בגלל אהוד ברק השמאלני, שנסוג מלבנון בשנת 2000.

אולי הגיע הזמן להעמיד דברים על דיוקם. לעמדות הפוליטיות של השמאל לא ניתנה מעולם הזדמנות, ויש לא מעט נימוקים משכנעים לתזה הגורסת, כי הצרות של ישראל הן תוצר ישיר של השגיאות הגסות, שיקול הדעת המוטעה, האידיאולוגיה המשיחית ושאיפות ההתפשטות התוקפניות של הימין ב-35 השנים האחרונות.

נתחיל במלחמת לבנון הראשונה: האם מישהו זוכר שהיתה זאת מלחמת ברירה, שלא אושרה על ידי ממשלת מנחם בגין? ידוע מה קרה בסברה ושתילה, וזכור גם כי ועדת חקירה ממלכתית (ועדת כהן) המליצה ששרון לא יכהן שוב לעולם כשר ביטחון. ידוע גם, כי 18 השנים שבהן ישראל שלטה בלבנון הן שהביאו להקמת החיזבאללה. אם כן, האם האחריות להסתבכות בבוץ הלבנוני מוטלת על ברק, או על הכיבוש המגלומני של לבנון על ידי שרון?

עוד באותו עניין: לזכות שרון נזקפת כעת ההתנתקות החד-צדדית מרצועת עזה. אבל הרי שרון סירב בתוקף להחזיר את רצועת עזה כחלק מהסכם כולל עם הפלסטינים. שרון מעולם לא נטה לשמאל: יש ראיות ברורות לכך, שהמטרה העיקרית של ההתנתקות היתה ליצור הפרדה בין רצועת עזה לגדה המערבית כדי להבטיח שישראל תוכל להמשיך להחזיק בגדה, בלי שתיאלץ לשלוט בעזה. לפיכך, ההתנתקות בוצעה במכוון בדרכים שהביאו להחלשת תנועת הפתח ומחמוד עבאס. התוצאות היו הרסניות.

הטלת האחריות לכישלון הסכמי אוסלו על השמאל היא מגמתית, בלשון המעטה. נתחיל בטעויות האיומות שנעשו לפני אוסלו: בשנות ה-80 נעשו ניסיונות חוזרים ונשנים להקים מערכת שלטונית בגדה המערבית. מנהיגים מתונים, דוגמת פייסל חוסייני, חנאן עשראווי ונביל קסיס, ניסו לכונן יסודות לחברה אזרחית פלסטינית. הם שאפו לפשרה עם ישראל, ולא אחת שילמו על כך מחיר אישי יקר.

במקום לשתף פעולה אתם ראתה ישראל בחברה אזרחית פלסטינית סכנה גדולה, ועשתה כל שביכולתה לסכל את הקמתה. ישראל, כידוע, תמכה בחמאס, ובכך שינתה את הנוף הפוליטי הפלסטיני באופן שהביא לתוצאות הרות גורל.

בשלב זה אנשי ימין מסוגו של אלקין בוודאי יאבדו את סבלנותם ויאמרו: הניחו לפרהיסטוריה. מה בדבר כישלון אוסלו? ובכן, לתהליך אוסלו מעולם לא היה סיכוי. ימנים, שבעבורם המונח "אוסלו" מסמל את המהלך המטומטם ביותר במאה ה-20, מעדיפים לשכוח, שישראל מעולם לא מילאה את התחייבויותיה על פי הסכמי אוסלו ומעולם לא יצאה מהגדה המערבית לפי מסגרת השלבים שנקבעו בהסכמים.

עידית זרטל ועקיבא אלדר תיעדו בפרוטרוט כיצד כל ממשלות ישראל, ובהן הממשלות בראשות רבין וברק, המשיכו לבנות בגדה המערבית, ושחקו בכך את אמון הפלסטינים בדבר רצינות כוונת ישראל לאפשר אי פעם הקמת מדינה פלסטינית בת קיימא. בנוסף, יש עדות מצולמת שבה נראה בנימין נתניהו בביקור בעפרה ב-2001 מתרברב בכך שעצר את תהליך אוסלו, טענה שמי שנמנו עם ממשל קלינטון יאשרו בלא ספק: אלה תפשו את נתניהו כשקרן יהיר ובלתי מהימן, תיאור שגם אנשי ממשל אובמה יסכימו לו.

איני טוען שהשמאל לא עשה טעויות. ואולם ההיסטוריה מאז 1967 היא התגשמות של מה שחזה דוד בן גוריון בשבועות שאחרי מלחמת ששת הימים, כשאמר, כי אם מדינת ישראל לא תחזיר את השטחים הכבושים בתוך שנה, זה יוביל לקצו של המפעל הציוני. הוא צדק במאה אחוז. הטרגדיה של ישראל היא תוצאה של חלום הימין על ארץ ישראל השלמה, ולא של טעויות השמאל.

תגובות

משלוח תגובה מהווה הסכמה לתנאי השימוש של אתר הארץ