מחסום תל אביב

דני דיין
שתפו בפייסבוק
שתפו כתבה במיילשליחת הכתבה באימייל
שתפו כתבה במיילשליחת הכתבה באימייל
מעבר לטוקבקיםכתוב תגובה
הדפיסו כתבה
דני דיין

נדירים המקרים שבהם אני מסכים עם הנכתב במאמר המערכת של "הארץ". על אחת כמה וכמה אם המאמר הוא בנושא פוליטי, ובמיוחד אם מדובר בסכסוך הישראלי-הפלסטיני. נדמה לי שזה מעולם עוד לא קרה. יותר מכך: חשבתי שזה לא ייתכן. אבל, כפי שחשבנו פעם שאי אפשר לרוץ מאה מטרים בפחות מעשר שניות עד שג'ים היינס עשה את זה, בא מאמר המערכת של "הארץ" מיום שישי ("מעין אחרית הימים", 24.8) והבלתי ייאמן קרה.

מן הסתם, לא על כל מלה במאמר הייתי חותם. התיאור של יהודה ושומרון כ"כלא ענקי" מופרך לחלוטין וגולש למחוזות התעמולה המנותקת מן המציאות. אך אלו זוטות בנסיבות העניין. כי עם שני המסרים המרכזיים של הכתוב אני מזדהה: אף אני רואה ברכה מרובה בהיתר שניתן ל-130 אלף פלסטינים לבקר ב"ישראל הקטנה", לרחוץ בימה של תל אביב ולערוך פיקניקים על מדשאות גן צ'ארלס קלור, וגם אנוכי מאמין שהמגמה הזאת צריכה להתרחב ואף להפוך לשגרה, הכל - כפי שגם "הארץ" מציין - בכפוף לשיקולי ביטחון. זאת ועוד: אפילו לדברי השבח של "הארץ" למדיניות הסרת המחסומים וחופש התנועה אני מצטרף, בזהירות המרובה שהמלחמה בטרור מחייבת.

אילו "הארץ" היה מטיף כמוני גם להגברת חופש התנועה של יהודים בשכם ובחברון, ביריחו ובכל שאר אזורי הארץ אליהם הגישה אסורה עליהם - השמחה היתה שלמה. כל בר דעת (כולל יוסי שריד) כבר מבין שלעולם לא יהיה גבול מדיני בין הים לבין הנהר, ולא תהיה ריבונות אחרת זולת הישראלית ממזרח לירדן.

אפשר לאשש את ההנחה הזאת בעזרת מה שאני מכנה "מבחן רזי ברקאי". עד לפני כמה שנים המראיין הדעתן הזה היה מפטיר: "הרי כולנו יודעים מה יהיה בסופו של דבר הפתרון: שתי מדינות בגבולות 1967 עם חילופי שטחים". ועכשיו הוא אינו אומר את זה עוד. גם מדינה אחת - של כל אזרחיה - בלתי אפשרית.

על כן, עלינו לדאוג שהחיים של שתי האוכלוסיות, היהודית והערבית, יהיו נורמליים ככל האפשר בנסיבות הקיימות. הזכות לחיים - או במלים אחרות: לחופש מטרור - היא הזכות העליונה. אך בהינתן קיומה, חופש התנועה הוא מאבני היסוד של זכויות האדם. צריך לשאוף לחזרה לימים בהם תושב כפר סבא יכול היה לנסוע לרופאת השיניים בקלקיליה ותושב טול כרם היה יכול להשביע רעבונו במסעדה בנתניה. סופו של התהליך הזה צריך להיות הסרתה של "גדר ההפרדה" שפוצעת את הארץ, מכערת אותה וגורמת אי נוחות לרבים כל כך - יהודים וערבים.

חוץ מן הסכנות הביטחוניות, המכשול לתהליך מבורך זה אינם - וכאן אני חולק על "הארץ" - "המתנחלים והימין", אלא תושבי תל אביב דווקא. הם לא יאהבו את זה שפתאום "יסתובבו להם ערבים בין הרגליים". הנאורות יותר נוחה כשהיא תיאורטית בלבד. כמי שגדל בתל אביב, אני יודע שיידרש משכני לשעבר מאמץ לא מבוטל כדי להשתחרר מדעות קדומות ואף משמץ גזענות. אני מקווה שיעשו זאת למען הדו-קיום. מניסיוננו אוכל להרגיע אותם: אנחנו נוסעים יום-יום בכבישים משותפים, קונים בסופרמרקטים משותפים, בדרך כלל ללא שום בעיות. מתרגלים.

אחת מיוזמות החרם על היכל התרבות באריאל, עובדת הקאמרי, נימקה את צעדה בכך שמצפונה אינו מתיר לה להופיע במקום ש"כבישי אפרטהייד" מובילים אליו. האמת היא שלאריאל מובילים כביש 5 וכביש 60, שניהם פתוחים לכל. לעומת זאת, אם פלסטיני ירצה לצפות בהצגה בתיאטרון הקאמרי, הוא ייעצר במחסום כ-30 קילומטרים לפני רחוב שאול המלך: משם ואילך, ובתוך תל אביב - אסורה עליו כיום התנועה. הכדור אצלכם.

הכותב הוא יו"ר מועצת יש"ע

תגובות

הזינו שם שיוצג באתר
משלוח תגובה מהווה הסכמה לתנאי השימוש של אתר הארץ