אורוול בישראל

עמליה רוזנבלום
מעבר לטוקבקיםכתוב תגובה
הדפיסו כתבה
עמליה רוזנבלום

"כולנו מסוגלים להאמין בדברים שאנחנו יודעים שהם לא נכונים, ואז, כאשר מוכח לנו לבסוף שטעינו, לעוות את העובדות בעזות מצח כדי להראות שצדקנו. מהבחינה האינטלקטואלית, אפשר להמשיך בתהליך הזה לפרק זמן בלתי מוגבל: הבקרה היחידה עליו היא, שבמוקדם או במאוחר אמונה שקרית מתנגשת במציאות מוצקה, בדרך כלל בשדה הקרב".

הייתי רוצה לכתוב את הפסקה הזאת בעצמי, ובכך לתרום את חלקי לדיון על התקיפה באיראן. אם הייתי אני כותבת אותה, היה אפשר להבין שאני סבורה שבנימין נתניהו ואהוד ברק טועים, אך לעולם לא יודו בכך. אם הייתי אני כותבת אותה, היה אפשר להתרשם מיכולתי לפתוח באירוניה עדינה, ואז להגביר אותה באופן מדוד עד כדי ניסוח אמירה עזה וברורה.

מדור הזירה

אבל לא אני כתבתי את הפסקה הזאת. כתב אותה ג'ורג' אורוול ב"מתחת לאף שלך", במארס 1946 (כל הציטוטים מאורוול המובאים במאמר זה תורגמו על ידי יועד וינטר שגב). יש כמה עניינים בוערים על סדר היום בישראל, ואורוול כתב על כל אחד מהם, לפני יותר מ-60 שנה.

על פיטורי אדר כהן כתב: "כמעט ודאי שאנחנו נעים לתקופה של דיקטטורות טוטליטריות - תקופה שבה חופש המחשבה יהיה בשלב ראשון חטא שעונשו מוות, ובהמשך הפשטה חסרת משמעות. הפרט הבודד עתיד להיות נרמס ומחוסל" ("בבטן הלווייתן", 1940). על הראיון עם "מקבל ההחלטות" כתב: "בימינו השיח הפוליטי בעל פה ובכתב הוא בעיקרו הגנה על הבלתי-ניתן-להגנה... השפה הפוליטית נועדה לגרום לשקרים להישמע אמיתיים ולרצח להיראות מכובד, ולהקנות חזות מוצקה לאוויר" ("פוליטיקה והשפה האנגלית", 1946).

על האופן שבו הציבור מושפע מהדיון במלחמה כתב אורוול: "בכל הנוגע להמונים, התנודות המדהימות בדעת הקהל שקורות היום, הרגשות שאפשר לפתוח ולסגור כמו ברז, הם תוצאה מהיפנוזה של העיתונים והרדיו. בקרב האינטלקטואלים, עלי לומר, הם נובעים יותר מכסף ומתחושת ביטחון פיסי. ברגע נתון הם עשויים להיות 'בעד מלחמה' או 'נגד מלחמה', אבל בשני המקרים אין להם שום תמונה מציאותית של מלחמה בראשיהם" ("מבט אחורה על מלחמת ספרד", 1943).

גם על הלינץ' שביצעו נערים ונערות יהודים בשלושה צעירים פלסטינים בכיכר ציון יש לאורוול תובנות: "לכל הלאומנים יש היכולת לא לראות דמיון בין סדרות דומות של עובדות... פעולות מוערכות כטובות או רעות לא על סמך סגולותיהן אלא על פי מי שמבצע אותן, ואין כמעט שום מעשה זוועה - עינויים, שימוש בבני ערובה, עבודות כפייה, גירושים המוניים, מאסרים ללא משפט, זיוף, התנקשות, הפצצת אזרחים - שאינו משנה את צבעו המוסרי כאשר הוא מבוצע על ידי הצד 'שלנו'" ("הערות על הלאומנות", 1945).

הציטוטים האלה נהדרים, כמובן, אבל הם גם מתסכלים. ולא רק מפני שהם יכולים לגרום לכותבת להרגיש מגושמת ומעורפלת. הם מתסכלים משום שהם מזכירים לנו באופן חד ומייאש, שאין חדש תחת השמש: לא רק שהכל כבר נאמר והתרחש, אלא שמבט לאחור מלמד אותנו, שגם אין שום סיכוי שמישהו יסכים ללמוד משגיאות העבר.

כמו שכתב אורוול: "במקרה זה אנחנו יכולים להיות די בטוחים מה לפנינו. מלחמות ועוד מלחמות, מהפכות ומהפכות-נגד, היטלרים וסופר-היטלרים - וכן הלאה במורד לתהומות שנורא לחשוב עליהן" ("הערות על הדרך", 1940).

תגובות

משלוח תגובה מהווה הסכמה לתנאי השימוש של אתר הארץ