בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו
 

אתם מחוברים לאתר דרך IP ארגוני, להתחברות דרך המינוי האישי

טרם ביצעת אימות לכתובת הדוא"ל שלך. לאימות כתובת הדואל שלך  לחצו כאן

לקרוא ללא הגבלה, רק עם מינוי דיגיטלי בהארץ  

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

מגדל קלפים של בורות

38תגובות

השבוע הצליח איל מגד לפרסם מעל דפי עיתון זה ("ההסכמה הלאומית על הטלת מום", 28.8) מאמר שלם המבוסס בעיקר על חוסר ידע, ואת החסר מילא בדמיונות מסוג מסוים: שילוב המציע אפשרות ללמוד על משאלות לבו.

מגד מניח שפסק הדין שניתן בגרמניה על ברית המילה ראשיתו ב"מחדל של מוהל". ובכן: לא מוהל ולא מחדל - הרופא, מוסלמי ממוצא סורי, זוכה לחלוטין על ידי השופטים, שקבעו כי הוא נהג כשורה, כיוון שלא ידע שמילה היא פגיעה גופנית שאסור להורים להחליט עליה. פסק הדין כולו התקבל ללא מגע יד יהודית.

מגד ממשיך וטוען "למה שהגרמנים... או כל מדינה מערבית אחרת - יתירו לרב יהודי לבצע פעולה כירורגית הנאסרת על כל אדם אחר שאינו רופא? איזו חוצפה היא מצדנו לבקש לעצמנו פריווילגיה שהיא עבירה בוטה על חוק". גם זאת כמובן טעות גסה: ראשית, בית המשפט הגרמני קבע, שלהורים אין זכות להחליט למול את ילדיהם. וגם אם הם מאצילים את הזכות האסורה הזאת לרופא, מוהל או כירופרקט, המעשה עדיין אסור, לפחות לפי בית המשפט הזה. בית משפט אחר באותה מדינת מחוז בגרמניה יכול עדיין לפסוק אחרת, כמו הערכאה הקודמת במקרה דנן.

שנית, היהודים והמוסלמים בגרמניה אינם מבקשים לעצמם "פריווילגיה", שמשמעה הפרת חוק שנועד להגן עליהם מפני שרלטנים. הכוונה של בית המשפט היא למנוע מילה באופן גורף. ומכאן שהגרמנים אינם מלמדים אותנו משהו על היהדות, אלא דווקא על הנצרות: הם כופים בכך את אידיאל הגוף הנוצרי על כל תושביהם. עולה כאן פנטסיה, לפיה גרמנים ומדינות מערביות יעצרו את "היהודי", ההוא שברגע של "קלות דעת" מל את בניו, כלומר יצילו אותו מעצמו. המציאות גם היא שונה: בכל הדמוקרטיות המערביות המילה מותרת והיא דוכאה רק במשטרים קולוניאליסטיים וטוטליטריים.

לפנינו מגדל קלפים של בורות, המבוסס על תפישה שפרקטיקת המילה היא "לאומית", וקשורה לתפישה הציונית ולפיה היהדות היא לאום. אבל יהודים מלים את בניהם זה אלפי שנים, עוד טרם הפציעה הציונות בהיסטוריה המודרנית; הם עושים זאת בין השאר כדי לבדל את עצמם מעמים אחרים. היהדות ניסתה להבדיל את היהודים מסביבתם, להתעקש על אמונה משלהם בעולם האלילי הקדום ובעולם הנוצרי המאוחר יותר, שניסו להעבירם על דתם. הם התנגדו לניסיונות אלה, התנהגו כאנוסים, גורשו, ולמרות זאת המשיכו לשמור במידות שונות על דתם והשתייכותם לעם ישראל.

בדומה לנצרות, הציונות ניסתה להפוך את היהודים ל"נורמלים", לעם ככל העמים - עם מדינה, גנבים יהודים, ופרוצות יהודיות. היא אימצה את המבט הנוצרי על היהודים והכחישה את העובדה שהיהודים הם למעשה נורמלים לגמרי. עין לגרמניה צופייה דרך המשקפיים האלו: כך הגרמנים נראים כ"מערביים", שהגיוני ומותר שיכנו את היהודים "ברברים" וידאגו לבניהם.

מי שמפריע לפיכך לעשות את "הקפיצה אל המודרנה", כמו שקרא לכך ירון לונדון באחרונה, הם המזרחים. אנשים כמו אלי ישי, "נציגה המובהק ביותר" של "הפרימיטיוויות ההלכתית". התפישה היהודית שלפיה אדם אינו נולד מושלם, והעשייה האנושית שאותה המילה מסמלת ואליה היא חותרת, נראות לרבים "פרימיטיוויות". הרציונליות הרפואית ותרבות ההיגיינה הגרמנית - שדעתניה רצחו מיליוני נכים, מפגרים, הומוסקסואלים, צוענים, יהודים וכל מי שהיה אחר וזר, בני אדם שנבראו בצלם ושנראו להם "עקומים" ולא מושלמים מספיק - היא המודרנה הלא ברברית? מופת של אנשי מקצוע מדופלמים: רופאים, משפטנים, פסיכולוגים ושאר חברים במועצת-חכמי-תורת-המודרנה, שארכיוניהם מלאים בגופות, הם תקוותנו?

לעומת זאת, לדברי מגד, הנשיא שמעון פרס, "אולי אחרון המדינאים ההומניסטיים", מאכזב. מה הומניסטי בפרס? זה כנראה לא דורש הסבר או נימוק. פרס היה אמור לדבר עם נשיא גרמניה "הנאור"; כמובן, הוא הרי נשיא גרמניה שאינה פרימיטיווית כמו ישי וקהלו הקדוש. גרמניה היא חילונית, ולכן נאורה. כאילו שאין מדובר במדינה נוצרית, שבה ילדים מכל הדתות לומדים בכיתות לשיר שירי חג מולד לישוע הנימול. בתמונת העולם המסודרת הזאת, זוהי מלחמה של בני אור בבני חושך פרימיטיווים, המיוצגים על ידי ש"ס, השילוב המפחיד ביותר של דת וערביות, שבהן הציונות נלחמת.

בקרב יהודים מוכרת גם תופעת ההתכחשות לכך שהשנאה כלפיהם וכלפי המוסלמים היא אותה השנאה: כך הכחישו יהודי גרמניה את השנאה אליהם וייחסו אותה ל"אוסט יודן" (יהודי מזרח אירופה).

יהודי גרמניה של אחרי המלחמה, רובם אוסט יודן, האמינו שהם הולבנו עם השנים ואחרי השואה, והצטרפו עם ישראלים רבים למקהלה הנוצרית נגד המוסלמים. עכשיו הם מצאו את עצמם, כמו בבדיחה המצרית, באותה הסירה של ערלי הלב: משה ומוחמד יוצאים להפסקה מגן העדן ויורדים לארץ. בשובם אחרי כמה שעות, השומר, שבינתיים התחלף, לא מאמין שהם הנביאים הגדולים, ומונע מהם להיכנס. בעודם מנסים להוכיח את זהותם, חולף על פניהם ישו במכונית ספורט ומנפנף קלילות לשומר שפותח את המחסום. "אז איך הוא נכנס?" שואלים הנביאים. "זה? זה הבן של הבוס!". צחוק הגורל הוא שאלי ישי כורת ברית עם ערביותו: האם שבנה נימול על ידי הרופא הזכאי, היא, כמו אמו של ישי, ממוצא תוניסאי. יש ביניהם הרבה יותר מהמשותף כפי הנראה, ממה שיש בין ישי למגד, למרות כור ההיתוך.

הדיון על המילה חשוב, ונדרש לנהלו ללא חרב דמוקלס בצורת פסק דין של רוב נגד מיעוט, וללא סקנדל משפטי. בשל הזיכוי מנעו השופטים אפשרות ערעור ולכן דרושה חקיקה ברורה. ישראל היא מקום מצוין לנהל דיון שכזה, אבל לשם כך יש להניח בצד תפישות של מלחמת בני אור בבני חושך. חכמי נפש רבים כבר כתבו ודנו רבות במילה, ויש להם הסברים שונים להציע. מנגד, דיון המתחיל בבורות ובדעות קדומות יש לעצור לפני שאלו יתרבו באופן בלתי מבוקר. הנה מקום נוסף לעשייה אנושית שיכולה לעשות את האדם לקצת יותר שלם.

הכותבת היא פסיכולוגית ישראלית שחיה ולומדת בברלין זה עשר שנים
 



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות

כתבות שאולי פספסתם

*#
בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו