פרל הרבור של נתניהו וברק

בן עמי שילוני
מעבר לטוקבקיםכתוב תגובה
הדפיסו כתבה
בן עמי שילוני

העולם מציין היום את יום השנה ה-67 לסיום מלחמת העולם השנייה באוקיינוס השקט - מלחמה שהחלה עם תקיפת המנע היפאנית על פרל הרבור בדצמבר 1941 והסתיימה עם התבוסה המוחלטת של יפאן שלוש וחצי שנים אחר כך. המלחמה הזאת יכולה ללמד אותנו על התעתוע הטמון במלחמת מנע.

מאז תחילת המאה ה-20 כל מלחמות המנע נכשלו. כישלונן נבע מהתבססות על שתי הנחות יסוד מוטעות. ההנחה הראשונה היתה, ש"הזמן פועל לרעתנו". בקיץ 1941 היו שליטי יפאן משוכנעים שהזמן פועל לרעתם. אמנם שום מדינה לא הכריזה שהיא שואפת למחוק את יפאן מעל פני האדמה, אך ביולי באותה שנה הטילו עליה ארצות הברית ובריטניה אמברגו מוחלט, שמנע ממנה חומרי גלם ונפט, בדרישה שיפאן תוותר על כל כיבושיה ביבשת אסיה ותיסוג לגבולות 1931.

מדור הזירה

היפאנים האמינו, כי כניעה לדרישה הזאת תביא עליהם חורבן כלכלי ומדיני וכי צפוי להם חורבן דומה אם לא יעשו דבר. הם עקבו בדאגה אחרי ההתחזקות הצבאית של ארה"ב והבינו, שכל יום שעובר הופך את ההתקפה על האמריקאים לקשה יותר. הם ידעו שסיכויי ההצלחה של תקיפה כזאת הם רק 50%, אך לעומת זאת סברו שאי-עשייה תביא בוודאות לאסון. לכן כדאי לתקוף מוקדם ככל האפשר.

תחושה דומה, ש"הזמן פועל לרעתנו", מלווה את ראש הממשלה ושר הביטחון, המשוכנעים כי כל יום שעובר מקשה עלינו יותר לתקוף את איראן. כמו היפאנים ב-1941, גם קברניטי ישראל יודעים כי אין ודאות שהתקיפה תצליח, אך הם משוכנעים שאי-תקיפה תביא לאסון ודאי. המסקנה שלהם היא, שאין מנוס מתקיפה, ויפה שעה אחת קודם.

הכשל של החשיבה הזאת נעוץ בהנחה המוטעית, שהזמן הוא גורם עצמאי, הפועל בכיוון אחד. אילו נקטו היפאנים מדיניות של שב ואל תעשה, הם היו נוכחים לדעת שהזמן אינו פועל לרעתם. הימנעות מתקיפה היתה מצילה אותם מן הנוראה שבמלחמותיהם, שגרמה ליותר הרוגים והרס משהיתה עלולה לגרום כל הימנעות מעשייה.

מנהיגינו צריכים להבין, שהזמן הוא מהות פתלתלה, שקשה לנבא את הכיוון שלה. החיים בצל של פצצת אטום איראנית, במסגרת של מאזן אימה גרעיני, עשויים להיות קשים, אך האסון של תקיפה מקדימה עלול להיות גדול הרבה יותר.

הכשל המחשבתי השני העומד בבסיס של מלחמות המנע הוא האמונה בקיומה של "הזדמנות היסטורית", שמוכרחים לנצלה. בסתיו 1941 נראה היטלר ליפאנים כבלתי מנוצח, בריטניה וברית המועצות נלחמו על חייהן, וארצות הברית נראתה שקועה בבדלנותה. המצב הזה נתפש כהזדמנות היסטורית להשתלט על המושבות המערביות עתירות המשאבים באסיה, לדחוק את ארה"ב ובריטניה ממערב האוקיינוס השקט ולהקים אימפריה יפאנית אוטרקית, שאינה תלויה בחסדי אחרים.

גם הקברניטים שלנו רואים כיום הזדמנות היסטורית. העולם הערבי שקוע במאבקי פנים חסרי תקדים, השנאה לאיראן בקרב המדינות הסוניות רבה, וארצות הברית נתונה בתוך קלחת בחירות, שבה שני המועמדים לנשיאות מצהירים על תמיכתם בישראל. נראה כי צריך להיות שוטה כדי לא לנצל הזדמנות פז שכזאת.

אך הזדמנויות פז הן לרוב אחיזת עיניים. לו המתינו היפאנים חצי שנה בלבד, הם היו נוכחים לדעת שהיטלר הוא קנה רצוץ, שארה"ב חזקה בהרבה מכפי שסברו וכי תמורת אי הצטרפותם למלחמה היו יכולים להשיג מן המערב ויתורים כלכליים וטריטוריאליים. "ההזדמנות ההיסטורית" במזרח התיכון עלולה אף היא להתברר כעורבא פרח. המדיניות של שב ואל תעשה עשויה להתברר כמדיניות הנבונה ביותר.

כשל שלישי, שאינו קשור למלחמת העולם השנייה, מתבטא בהכרזה, האהובה על ראשי המדינה שלנו, ולפיה בכל הנוגע לשמירה על ביטחוננו רק אנחנו רשאים להחליט מתי וכיצד לפעול. מה היה העולם אומר, אם דרום קוריאה או יפאן היו מכריזות כיום שרק הן יחליטו אם ומתי לתקוף את צפון קוריאה כדי למנוע ממנה את הנשק הגרעיני המאיים עליהן? בעולם המשולב של ימינו אין לשום מדינה, פרט למעצמות הגדולות, זכות להחליט בעצמה את מי תתקוף כדי לשמור על ביטחונה. אי אפשר עוד לשמור על ביטחון של מדינה אחת בלא תיאום עם מדינות אחרות.

הכותב הוא פרופסור אמריטוס בחוגים להיסטוריה ולימודי מזרח אסיה באוניברסיטה העברית

תגובות

משלוח תגובה מהווה הסכמה לתנאי השימוש של אתר הארץ