ישראל איננה דרום אפריקה

גדעון לוי
גדעון לוי
שתפו בפייסבוק
שתפו כתבה במיילשליחת הכתבה באימייל
שתפו כתבה במיילשליחת הכתבה באימייל
מעבר לטוקבקיםכתוב תגובה
הדפיסו כתבה
גדעון לוי
גדעון לוי

מתי בכיתם בסרט בפעם האחרונה? לי זה קרה שלשום: שלוש פעמים ניגרו הדמעות בסרט אחד, לא עניין של מה בכך. בפעם הראשונה זה קרה כשעל המסך הסינמטק בתל אביב נראה שר החוק והסדר לשעבר של משטר האפרטהייד בדרום אפריקה, אדריאן פלוק, כשהוא כורע ברך ורוחץ את כפות רגליה של מריה נטולי. את בנה הנער של נטולי הרעילו אנשיו, ואחר כך פוצצו אותו במכוניתו יחד עם עוד תשעה נערים, והוא, מהדמויות השנואות וכנראה האכזריות ביותר בתקופת האפרטהייד, מבלה עכשיו את ימיו בחלוקת מצרכי מזון למשפחות קורבנותיו.

כשפלוק נכנס לביתה של נטולי והיא זיהתה אותו, היא לקתה בהלם; אחר כך רחץ את רגליה במחווה נוצרית ואנושית שלא יכלה להותיר איש אדיש. בפעם השנייה נקוו הדמעות כשאחד מראשי ההתנגדות האלימה לאפרטהייד, רשיד אסמעיל אבו-באכר, פרץ בבכי תמרורים למשמע סיפורה של בת שיחו הישראלית, רובי דמלין, ששכלה את בנה החייל, דייוויד, באינתיפאדה השנייה, ועכשיו היא פעילה בפורום המשפחות השכולות הישראליות והפלסטיניות. בשלישית נשטפו העיניים כשדסמונד טוטו פרץ בבכי בזמן שאמר לדמלין שעוד יבוא היום וגם בישראל ובפלסטין יקומו ועדות אמת ופיוס, כמו בארצו.

הצפייה בסרטם התיעודי של מירי וארז לאופר, "יום אחד אחרי השלום", על מסעה של דמלין למולדתה דרום אפריקה, לא רק מטלטלת רגשית; היא גם מעלה מחשבות עצובות על התהום בין ישראל לדרום אפריקה. רק תארו לעצמכם את אהוד ברק כורע יום אחד על ברכיו במחנה הפליטים ג'נין ורוחץ את רגליו של אב פלסטיני שכול; נסו לדמיין את שאול מופז מחלק מזון במחנה דהיישה, את בוגי יעלון עושה זאת בנוסיראת. אחרי חלום יום הקיץ בשבוע שעבר, כאשר ישראל התירה לרבבות פלסטינים לבוא לרגע לשפת ימה של תל אביב, באה הפנטסיה הזאת של ועדות האמת והפיוס גם כאן, והיא רחוקה ומציתה את הדמיון עוד יותר.

אל ההשוואות בין ישראל לדרום אפריקה, בין משטר הכיבוש בשטחים למשטר האפרטהייד, על כל הדומה והשונה ביניהם, צריך להוסיף את הסוף הטוב הזה שם, ואת הסוף הרחוק כל כך כאן. דמלין, אשה נאצלת ואמיצה, מוכנה לקבל בעבור הפיוס את שחרורו של תאאר חמאד, הצלף שהרג את בנה ועוד תשעה ישראלים אחרים במחסום ואדי חרמייה בגדה, למרות שהוא השיב לה במכתב בוטה מכלאו. אבל הפיוס רחוק כאן מאוד, ועל ועדות אמת ופיוס כמו בדרום אפריקה אפשר כמובן רק לחלום.

ישראל לא מפסיקה להתגולל על דרום אפריקה. רק בשבוע שעבר הודיע סגן שר החוץ, דני אילון, כי "משטר האפרטהייד לא הסתיים" (בגלל שדרום אפריקה העזה לתבוע סימון מוצרים מההתנחלויות). אבל גם ההצהרה המגוחכת והנבערת הזאת מפי סגן שר במדינה ששיתפה פעולה עם האפרטהייד לא יכולה לטשטש את הלקח המרשים שמדינה זאת היתה יכולה להנחיל לישראל. אלא שבישראל אפשרות זאת לא רק נראית הזויה, היא גם לא באה בחשבון כל עוד הכיבוש נמשך והעוול לא פוסק.

ובכל זאת, סתיו בחלונות - הבה ונדמיין לעצמנו, ולו לרגע, את היום הרחוק ההוא, שבו ישראל תכרע על ברכיה ותבקש מחילה. את הרגע שבו ראשי משטר הכיבוש יתוודו על מעלליהם בפני ועדות אמת ופיוס שיקומו גם כאן. את היום שבו האמת כולה תצא לאור, מפי מחולליה, ובעקבותיה, רק בעקבותיה, יוכל לבוא הפיוס. זה נשמע מטורף? כן. אבל גם בשלהי שנות ה-80, לא לפני הרבה זמן במונחים היסטוריים, איש לא העלה בדעתו לראות את אדריאן פלוק נכנס לבתי השחורים, כורע על ברכיו ורוחץ את כפות הרגליים של קורבנותיו - והם מחבקים אותו.

תגובות

הזינו שם שיוצג באתר
משלוח תגובה מהווה הסכמה לתנאי השימוש של אתר הארץ