לא נורמלים

רמי לבני
רמי לבני
מעבר לטוקבקיםכתוב תגובה
הדפיסו כתבה
רמי לבני
רמי לבני

קשה לשכנע אדם החש שהוא מאושר, שהוא בעצם אומלל ונדכא. ולמה שיאמין? בכל מה שנוגע לכיבוש, אזרחי ישראל מרגישים טוב. את הטיעונים על מה שהוא גורם למוסר, את הבעיה הדמוגרפית, הנזק הכלכלי והפגיעה הבינלאומית, הם מנפנפים. אדישותם אינה נובעת רק מה"הוכחות" לכך שאסור לישראל לזוז מהעמדה שבה התחפרה, שמספקים כישלון התהליך המדיני והשינויים בעולם הערבי. האדישות נובעת גם מהתרופפות ערך השלום.

בהשקפת השמאל הציוני, מאז מגילת העצמאות שניסח בן גוריון ועד ליצחק רבין, העדר השלום נותר פצע פתוח בפרויקט הלאומי היהודי, לאחר שהושגו שאר מטרותיו. הפצע הזה הביא את מנהיגי ישראל לבדוק שוב ושוב האם ניתן להגיע להסדר שיסגור את מעגל האיבה שהחל בהקמת המדינה על אפם ועל חמתם של הערבים. תודעת הפצע חילחלה מעבר לשמאל. בזכותה חתם מנחם בגין על הסכם השלום עם מצרים, ומשני צדי המתרס הפוליטי הדגישו אז ש"כולם בעד שלום". ואולם, בצד הכמיהה לשלום, עד כה לא הבשילה בישראל נכונות לשלם את מחירו, ואף התפתחה נטייה צדקנית ולעתים מניפולטיבית, של דחיינות והאשמת הצד השני בסרבנות, לעומת ישראל "המושיטה יד לשלום".

מדור הזירה

באווירה הציבורית הנוכחית, הכמיהה לשלום - שלמרות היבטיה המתחסדים היו בה צדדים בריאים ונכונות לפעולה - הולכת ונעלמת. בשביל אנשים צעירים, שאינם זוכרים את ההתלהבות מהסכמי אוסלו בספטמבר 1993, שלא ציירו יונה עם ענף זית בבית הספר ושרו "מחר אולי נפליגה בספינות" ו"אני נולדתי לשלום", השלום נתפש כטרחני ומיושן. השמאל אינו מצליח לתאר את המחיר האיום - לא פחות - שכל אחד ואחת מאתנו משלמים על הכיבוש ועל חוסר המוצא המדיני. המחיר הזה מוכחש באמצעות מערכת אדירה של תעמולת הדחקה במימון פרטי וציבורי.

אבל הכיבוש דופק אותנו מדי יום בעשרות דרכים. הכיבוש קורע את העם בכך שהוא מקבע קיטוב פוליטי ותרבותי ומונע סולידריות חברתית. בימין טוענים שהחזרת המתנחלים הביתה תיצור קרע בעם ובכך הם הופכים, כדרכם, סיבה ותוצאה. הכיבוש מעודד קיצוניות, מחסל את הממלכתיות, מנציח את חלוקת החברה למגזרים, ופוגע באמון במערכת החוק והמשפט. לא תיתכן חברה ישראלית מאוחדת וצודקת בלי הסדר מדיני.

הכיבוש גם עולה לנו הון תועפות והופך אותנו לשנואים בעולם. זו לא רק החמיצות של מלצר בפאריס או פקיד בלונדון - ישראל נתפשת כנער המופרע, המפגר קצת, של העולם, מהמדינות האחרונות ששולטות בעם אחר. מי שסבור שסלידת העולם אינה חשובה, שוכח שסלידה מכניסה למצב נפשי של קורבנות. לרוב זהו מצבו של ראש הממשלה. הקורבנות מולידה צדקנות והצדקנות מולידה שקרנות.

הפלסטינים משלמים את עיקר המחיר על הכיבוש, אך גם סוהריהם נדפקים. המחיר הכבד ביותר הוא אובדן הנורמליות. כשמתרגלים לחיות במצב לא נורמלי, שוכחים שאפשר אחרת ומחפשים דרך להצדיק את המציאות בטיעונים פסוודו-רומנטיים על הייחודיות כביכול של הקיום היהודי. אבל נורמליות היא לא מותרות, היא אוויר לנשימה. נורמליות זה לדעת מהם גבולותיך. נורמליות זו תחושת הביטחון בעתידך גם בעוד חמש-עשר שנים. נורמליות זה להרגיש שיש משהו לא בסדר בחומות בטון אימתניות ליד כביש ראשי.

לכולנו חסר האוויר הזה, לא רק למתנחלים. גם למאות אלפים שנוסעים בכביש 443 לירושלים, גם למי שמבקרים בגן הלאומי עיר דוד, שנחמס בכוח. נורמליות חסרה גם לכל מי שמשתתפים בתחזוקת הנסיבות הפוליטיות, שמאפשרות לגרש אנשים מבתיהם, לכלוא אותם במכלאות מוקפות בגדרות ולמנוע פרנסה מאלפי משפחות. היא חסרה גם למי שכבר אינם מבינים למה בכלל ישראל זקוקה לשלום.

לא רק בגלל הפלסטינים צריך לסיים את הכיבוש. צריך לסיים אותו בגללנו. קודם כל בגללנו.

תגובות

משלוח תגובה מהווה הסכמה לתנאי השימוש של אתר הארץ