הרוב הכריע: ישראסטין

קרלו שטרנגר
מעבר לטוקבקיםכתוב תגובה
הדפיסו כתבה
קרלו שטרנגר

מגרון פונתה, אבל זה לא יציל את פתרון שתי המדינות. היא פונתה משום שנבנתה על קרקע פרטית, ולא בגלל ששכנה בשטח המיועד להיות חלק ממדינת פלסטין העתידית. עשרות התנחלויות עומדות על תלן, וכיום חיים ממזרח לקו הירוק יותר מ-300 אלף מתנחלים, זאת בלי לכלול את מזרח ירושלים.

זהותו של השמאל הישראלי התבססה זה עשרות שנים על מחויבותו לפתרון שתי המדינות. ואולם הגיע זמן להישיר מבט מפוכח אל המציאות ולהודות בכך שהפסדנו במערכה. סרי נוסייבה, הפילוסוף הפלסטיני, פעיל השלום ונשיא אוניברסיטת אל קודס, כבר כתב זאת בספר שפירסם בשנה שעברה. הוא קרא לבני עמו הפלסטינים להכיר בכך שהטראומה שחוו היהודים לאורך ההיסטוריה קשה מכדי שיסכימו לוותר על השליטה הביטחונית בגדה המערבית, וכי מדינה פלסטינית אינה מצדיקה את המשך המאבק ושפיכות הדמים.

מדור הזירה

לא הייתי מוכן לשמוע זאת בשנה שעברה, אבל כבר אין טעם להמשיך להתכחש למציאות. אני לא מוותר על פתרון שתי המדינות מסיבות אידיאולוגיות: למרות מגרעותיו, הוא פתרון הגיוני מבחינה מוסרית, פוליטית ודמוגרפית. אני מוותר עליו משום שאין הוא יכול לצאת אל הפועל.

רוב חברי המפלגות החברות בקואליציה של בנימין נתניהו תומכים בגלוי בפתרון המדינה האחת, והתבטאויותיו שלו בנוגע להקמת מדינה פלסטינית נותרו בגדר מס שפתיים: פעולותיו מוכיחות את ההפך. אפילו מנהיגי האופוזיציה בקושי מזכירים את פתרון שתי המדינות, לאחר שנוכחו שאזכורים כאלה כרוכים באובדן קולות רבים בקלפי.

יתר על כן, מצב דומה שורר גם בצד הפלסטיני. האליטות הפלסטיניות מעדיפות מדינה אחת ממערב לירדן; מעמדו של מחמוד עבאס (אבו מאזן) חלש ואין לדעת אם יקום לפלסטינים מנהיג אחר שיתמוך בפתרון שתי המדינות.

לכן, בלב כבד, עלינו לבחון את האלטרנטיבות. בעלי הברית הטבעיים של השמאל הם חברי הימין שדוגלים בערכי הליבה של הדמוקרטיה הליברלית, כמו משה ארנס וראובן ריבלין. שניהם סבורים שישראל צריכה לספח את הגדה ולהעניק לפלסטינים זכויות אזרחיות מלאות, כדי למנוע את הפיכתה למדינת אפרטהייד.

בל נשלה את עצמנו, פתרון המדינה האחת ממערב לירדן מציב בעיות קשות: כיצד יצליחו שני עמים שניהלו זה נגד זה מאבק טרגי במשך יותר ממאה שנים לנהל מדינה אחת ביחד? למדינה שתקום ממערב לירדן לא יהיה אתוס לאומי משותף. תושביה צפויים לנהל במשך עשרות שנים מאבק להשגת עליונות אתנית. הכלי המרכזי במאבק הזה יהיה, לדברי הגיאוגרף ארנון סופר, רחם הנשים. יהודים ופלסטינים ייאבקו זה בזה על ידי הולדת ילדים רבים ככל האפשר, במטרה להשיג רוב דמוגרפי.

עם זאת, ייתכן שהמציאות במדינה אחת ממערב לירדן לא תהיה שונה מאוד מהמציאות שבה אנחנו חיים היום. ישראל נתונה במלחמת תרבות על אופיה העתידי. כבר עשרות שנים מתנהל מאבק דמוגרפי בין הציבור החילוני לציבור הדתי-לאומי ולציבור החרדי, כאשר האחרונים סומכים על כך שבאמצעות ילודה יהפכו לרוב במדינה. רבים מהם מייחלים לרגע שבו הדמוקרטיה הישראלית תהפוך לתיאוקרטיה במלוא מובן המלה. זה זמן רב שאין למעשה חברה ישראלית, אלא יש כמה שבטים שאינם מתקשרים זה עם זה ואין להם ערכים משותפים, למעט ביטחון. בישראל כבר שורר מצב לא נורמלי, שבו מתקיימות ארבע מערכות חינוך שונות, זו בצד זו: חילונית, דתית-לאומית, חרדית, וערבית.

פתרון המדינה האחת יהפוך את התפוררות החברה הישראלית דה פקטו למציאות דה יורה. החברה החדשה תצטרך לתפקד כקונפדרציה ולהעניק זכויות אוטונומיות משמעותיות למדינות המחוז, או הקנטונים, שמהם תורכב. יהיה עלינו לבחון לעומק מודלים קיימים, למשל בשווייץ, קנדה ובלגיה, ולעקוב מקרוב אחר התקדמות האיחוד האירופי במאמציו להקים ממשל מרכזי חזק, המשלב בתוכו תרבויות ושפות שונות מאוד.

איני כותב דברים אלה בשמחה, ואיני מטפח את האשליה שהמדינה החדשה, ישראסטין (או איך שלא יקראו לה), תקום בלא ייסורי לידה או מאבקים ממושכים. אך זאת ההכרעה שקיבל רוב הציבור הישראלי, במעשיו ובהצבעותיו בקלפי, ושאליה הובילו הפלסטינים בשורה של טעויות היסטוריות שעשו. עלינו להוציא מתוק מעז.

תגובות

משלוח תגובה מהווה הסכמה לתנאי השימוש של אתר הארץ