בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו
 

טרם ביצעת אימות לכתובת הדוא"ל שלך. לאימות כתובת הדואל שלך  לחצו כאן

לקרוא ללא הגבלה, רק עם מינוי דיגיטלי בהארץ  

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

בין הגדרות - 1938, 2012

204תגובות

הישראלי המאולף לזיכרון היסטורי, רגיש למספר 1938 - הרי זו שנת הסכם מינכן. התגובה הציונית ההולמת: "גורלנו לעולם לא יהיה כגורל צ'כוסלובקיה. לא ניתן למעצמות לקבוע את גורלנו ולפגוע בריבונותנו". מנטרה היא מנטרה, ולכן לא נקשה ונשאל לגורל פולין, שכבר אז סירבה להיקלע ל"מינכן" נוספת, וכתוצאה מכך הוכתה במלחמה שפרצה. אבל נקשה ונתהה מדוע בזיכרון הישראלי חקוקה בהקשר זה של 1938 רק המנטרה "מינכן" ונמחקו "אוויאן" או "זבונשין".

נתחיל מהסוף. לפני פרוץ המלחמה, ב-27 באוקטובר 1938 החליטו שלטונות הרייך השלישי לגרש אלפי יהודים בעלי אזרחות פולנית מתחומי הרייך לפולין, בתואנה שהשלטון בוורשה החליט שלא לחדש מסוף אותו חודש את אזרחותם. גרמניה, כך ניסח זאת מנכ"ל משרד החוץ הגרמני, חששה "מצניחת עשרות אלפי יהודים פולנים לשעבר אל חיקה". בגרמניה הנאצית, שהגדירה יהודים כ"מזיקים", תוספת יהודית-פולנית זאת נחשבה לנזק מובהק. בשם האינטרס הגרמני הלאומי נלקחו מבתיהם ומיטותיהם למעלה מרבבת גברים, נשים וטף והועברו בכוח אל מעבר ל"גבול הירוק", הוא הגבול הפולני-הגרמני.

הפולנים הגיבו על צעד חד-צדדי זה באיסור על כניסת "המסתננים". כיום אמורה להיות חקוקה בזיכרון של כל ישראל התמונה המזעזעת של אלפי הפליטים הללו, שנעו באזור הגבול, בלי מזון ומים, בתנאי אקלים מחרידים, עד שהושמו במחנות מעצר ל"מסתננים" ליד זבונשין, חויניצה או קטוביצה. פליטים אלה היו קורבן למאבק בין מדינות שריבונותן ולאומיותן היו חשובות בעיניהן יותר מאנושיות.

היסטוריון מקצועי יימנע מעריכת השוואה פרטנית בין אירוע בהווה לאירוע היסטורי. גם בדוגמה שלפנינו נחמיץ את העיקר אם נעסוק בשאלה ממי למד שר הפנים הישראלי - מהשר הפולני או מהגרמני - או אם נתמקד בפרטי המהלך שהוביל את האומללים בסופו של דבר אל גדר הגבול בין שתי מדינות גזעניות.

שכן זהו לב העניין: בשני המקרים - ב-1938 וב-2012 - מדובר בערלות לב לנוכח גורלם של פליטים. בשני המקרים מדובר בסטיגמטיזציה על ידי הגדרת פליטים כ"מזיקים" או "מסתננים". בשני המקרים מדובר בדקדוקי עניות לגבי מידת הסכנה הקיומית לפליטים עצמם. גם אז, באוקטובר 1938, לא נשקפה סכנת חיים ליהודי גרמניה, אלא סכנה לקיומם הכלכלי. ורק כעבור כמה ימים, בעקבות ההתנקשות של בן אחת ממשפחות המגורשים בדיפלומט גרמני, באה התגובה הידועה בשם "ליל הבדולח", והוכיחה שהיתה זאת סכנת חיים.

עבירה גוררת עבירה. גרמניה ופולין יכלו לנהוג כך באומללים, שנקלעו לאזור הגבול, משום שלמדו אך מספר חודשים קודם, בוועידת אוויאן, שדנה בגיוס עזרה בינלאומית ליהודים שברחו מגרמניה, כי המדינות אדישות לגורלם. מי שלמד את השיעור היטב היה היטלר עצמו, ששלושה חודשים אחרי אירועי "זבונשין" לעג לעולם: אם אתם דואגים ליהודים, מדוע אינכם נלחמים על קליטתם? מכיוון שידע את התשובה הבטיח באותו נאום שהיהודים יושמדו במלחמה הבאה.

התעלה על הדעת התנהגות ישראלית כמו זאת שאנו חווים כיום כלפי הפליטים בגבול עם מצרים, כאשר הזיכרון הזה מ-1938 מצוי בתודעתנו? ב-2012, זהו מבחן הבגרות בהיסטוריה לאזרח הישראלי.

פרופ' צימרמן הוא מנהל מרכז קבנר להיסטוריה גרמנית באוניברסיטה העברית



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות
*#
בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו