מזל שבני משרת בשכם

שתפו כתבה במיילשליחת הכתבה באימייל
מעבר לטוקבקיםכתוב תגובה
הדפיסו כתבה
עלית קרפ

איזה כיף", אומרת לי שכנתי, ישראלה ישראלי, בבוקר הסתווי הצח שקידם את פני שתינו היום. "סוף סוף העיפו את הכושים האלה מהגבול. אכפת לי לאן? העיקר שלא ימותו לנו כאן ושלא יאשימו אותנו במשהו שאנחנו לא קשורים אליו". ישראלה, אשה מוסרית, אם תשאלו אותה, אינה סתם איזו יצירה בדיונית שנרקחה במוחי הקודח, אלא ישות החיה וקיימת בכל אחד מאתנו. "המדינה לא מספקת מידע על גורל 18 האריתראים שהוחזרו למצרים", אומרת הכותרת הראשית של "הארץ" הבוקר, ואני - ואתי רבים אחרים - אומרים: וטוב שכך. העיקר שהם לא אצלנו ולא באחריותנו.

וגם היו היום קסאמים הבוקר, אז דווקא על זה מוכרחים לדבר? והפצצה באיראן זה כלום? בקיצור, יש לנו מספיק צרות גם בלי כל אלה שבאים הנה כדי לחפש עבודה, ושיפסיקו לטרטר לנו במוח כאילו הם פליטים של איזו מלחמת אזרחים.

ישראלה היא רק דמות אחת משלל הדמויות המייצגות שמעצבות את דמותה של החברה הישראלית כחברה רעה, אכזרית ואדישה. ועל כן החלטת לשכת רה"מ להכניס שלושה מהפליטים ולגרש את השאר למצרים  - לאחר שבג"ץ נמנע מלהכריע בעניין - היא אספקלריה מדויקת להלכי הרוח של הרוב בחברה הזאת, וזהו כנראה השלטון היאה לנו. רק כאשר נפנה כולנו עורף לתבשילים שנרקחים במטבחו של שר הפנים, אלי ישי, נשוב להיות חברה בעלת גוון הומניסטי או לפחות בעלת יומרה כזאת. הוא אמנם לא לבד בהרכב השלטוני שפועל אצלנו, אבל עוד ועוד מהחלטותיו ממקמות אותו במרכז זירת הרשע האזורית.

מה באמת היה צריך לעשות עם האנשים הללו? פשוט, לפתוח לפניהם את שעריה של מדינת ישראל, להעניק להם טיפול רפואי, להאכיל אותם ולהשקותם. אחר כך עוד יהיו הזדמנויות להיפרע מהם על זה שניסו להציל את חייהם או אפילו סתם להיטיב את מצבם: היחידה ללכידת מהגרים עוד תוכל לנסות לתפוס אותם, להעביר אותם למחנה השבויים שמוקם בעבורם בדרום הארץ, לגרש אותם, להעלות אותם למטוסים ללא המזוודות שלהם ועוד כל מיני דברים מסוג זה, ואלה עוד פעילויות שנעשות במסגרת החוק. עוד לא דיברנו על אלה שיקללו אותם ברחוב, ייטפלו אליהם סתם, כי הם שחורים, ישרפו להם את הבית כשהם בפנים, ועוד שלל פינוקים שהחברה הישראלית והעומדים בראשה מזמנים למי שהצליח להסתנן הנה, ועוד יש לו את החוצפה להיות שחור.

לפני יותר מ-60 שנה עמדו בניו העייפים של העם היהודי על סיפוני ספינות שהביאו אותם למולדתם ההיסטורית. לא תמיד הצליחו להיכנס לארץ מכיוון שלעתים קרובות גירשו אותם מכאן חיילי הצבא הבריטי. מאז גדלנו ושכחנו, ובעיקר למדנו להתעלם מסבלם של אחרים, שגם אם הם שחורים ולא הגיעו בדיוק למולדתם ההיסטורית, וגם אם עשו דרכם בים של חול, ולא ים של מים - הם רעבים, מוכים, תשושים וחבולים.

חובתנו כבני העם היהודי - דתיים, חילוניים, חרדים וכל היתר - לוותר רגע על המלים היפות, על זה שהפליטים מקלקלים כביכול את "צביונה היהודי של מדינת ישראל"; על השחץ והרהב שבאמירה ש"זכותנו לקבוע מי ייכנס לגבולותינו"; על החרדות מפני המעמסה שתוטל על כתפינו, ולהתמסר רק לרגע לתחושת הרחמים על בני אדם, שבדומה להורינו, שעמדו לפני קצת יותר משני דורות אל מול שעריהן הנעולים של כל מדינות העולם, נשלחים בלי הרבה ייסורי מצפון למות, ולא חשוב איפה, העיקר שלא מולנו, כי זה מקלקל לנו את הנוף. הרחמים הללו אולי ימיטו עלינו כמה צרות, אבל יש להם יתרון אחד בולט: הם ישמרו על צלם האלוהים שבו נבראנו.

ולא רק מזה שהעיפו את הפליטים מהגבול שמחה האם העברייה בינה לבין עצמה בבוקר זה, אלא גם מזה שבנה משרת בשכם. ככה לפחות הוא לא נדרש לעצור בגופו את הרופאים שבאו להגיש עזרה לפליטים, אלא רק לרדוף אחרי ערבים, אלוהים יודע למה בדיוק. אבל לזה, לפחות, כבר התרגלנו.

תגובות

הזינו שם שיוצג באתר
משלוח תגובה מהווה הסכמה לתנאי השימוש של אתר הארץ