בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו
 

טרם ביצעת אימות לכתובת הדוא"ל שלך. לאימות כתובת הדואל שלך  לחצו כאן

לקרוא ללא הגבלה, רק עם מינוי דיגיטלי בהארץ  

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

בני מוריס טועה

200תגובות

לא תהיה זו גוזמה לומר, שכל העוסק בחקר העבר ההיסטורי של סכסוך לאומי הנמשך גם בהווה, בדיני נפשות עוסק. המחיר של טעויות או הטעיות בתחום מחקר זה עלול להתברר ככבד עד מאוד.

ההיסטוריון בני מוריס טוען בראיון למוסף "הארץ" (7.9), שהתפרסם בעקבות הופעת ספרו האחרון "מדינה אחת, שתי מדינות", שבעוד מטרת הלאומיות הפלסטינית היתה ועודנה "לרשת את פלסטין כולה בעבור הערבים והאיסלאם", הרי שמנהיגיה של התנועה הציונית זנחו "מ-1937 ואילך" את טענת "כולה שלי" ודבקו בכינון מדינה יהודית בחלק משטחה של ארץ ישראל.

טענה זאת שגויה. כל זאת בפרט ובמובהק כשמדובר במנהיג המרכזי של הציונות ומדינת ישראל הצעירה, אשר "מ-1937 ואילך" הטביע עליהן את חותמו יותר מכל מנהיג ציוני אחר - דוד בן גוריון. בנובמבר 1937, בזמן שתמך בפומבי בהמלצות ועדת פיל על חלוקת ארץ ישראל לשתי מדינות, כתב בן גוריון לבנו עמוס, כי "הקמת מדינה, אפילו חלקית, היא תגבורת-כוח מקסימלית בתקופה זו, והיא תשמש מנוף רב-כוח במאמצינו ההיסטוריים לגאול את הארץ בשלמותה".

מוריס מזכיר מקור זה אזכור אגבי (עמ' 54) בספרו, אך אינו מאפשר ל"מכתב אישי" לבלבל אותו בקובעו, ש"הזרם הציוני המרכזי, לרבות בן גוריון (הפנים) את רעיון החלוקה והשלים עמו בשנים הבאות" (עמ' 60).

אלא שאת השגותיו ביחס לרעיון חלוקת הארץ לא שמר בן גוריון רק לבני משפחתו. בטקסט מרכזי ומפורסם - "הליכות המדינה היהודית" מ-29.10.37, שנועד לאוזני התנועה הציונית והיישוב, הבהיר, שתוכנית החלוקה היא בגדר הסדר זמני בלבד: "הקמת מדינה יהודית... בחלקה של הארץ אין בה משום ביצוע השאיפה הציונית בשלמותה, כי רק בארץ ישראל כולה אפשר לפתור את שאלת היהודים בהיקפה המלא. המדינה המוצעת לא תוכל אפוא להיות אלא שלב, אחד השלבים, בהגשמת הציונות... עם הקמת המדינה היהודית אין אנו מפקיעים את זכותנו לשוב ולהתיישב בכל חלקי הארץ, והתיישבותנו לא תהא מצומצמת לעולם ועד בתחומים המוגבלים של המדינה" (במערכה א', עמ' 282).

גם עשר שנים אחר כך, בעקבות החלטת האו"ם על חלוקת הארץ בכ"ט בנובמבר 1947, לא קיבל בן גוריון את רעיון המדינה היהודית בחלק מן הארץ בלב שלם, אלא רמז בהסתייגות זהירה, כי "אין בהיסטוריה סידורים סופיים, לא סידורי-משטר ולא סידורי-גבולות" ("ליסוד המדינה", הפועל הצעיר 16.12.1947).

ההתעלמות, מדעת או שלא מדעת, מהמשכיות תפישת חלוקת הארץ כשלב לקראת גאולתה מלאה בתודעת הזרם הציוני המרכזי אחרי 1937 ו-1947 גורמת לא רק לשחזור בלתי מדויק של תמונת העבר של הסכסוך היהודי-הפלסטיני, אלא גם להעמקת העיוורון ביחס למצב הסכסוך בהווה. הישראלים שיקבלו את הקביעה המטעה של מוריס בדבר השתרשות הנכונות לחלוקת הארץ במיינסטרים הציוני "מ-1937 ואילך", יראו במפעל ההתנחלות תאונה היסטורית שהציונות ומדינת ישראל אינן אחראיות לה. הפלסטינים שוב יוצגו כסרבני השלום הבלעדיים, בשעה שאחת הסיבות המרכזיות להכשלת תהליכי השלום - מדיניות ישראלית שאפשר להגדירה כ"מדברים על חלוקה כאילו אין התנחלויות, ומרחיבים התנחלויות כאילו אין מדברים על חלוקה", ושורשיה נעוצים בקושי העמוק של הציונות לקבל את לגיטימיות רעיון חלוקת הארץ - שוב תיעלם מעיני הציבור הישראלי.

הסכסוך הישראלי-הפלסטיני, קובע מוריס, הוא בלתי פתיר. אם אכן כך הדבר, הרי שאת התרומה המפוקפקת לכך הרים, בין יתר הגורמים, גם מוריס עצמו, אשר על יסוד הצגה מוטעית של תמונת העבר מפיץ זה שנים תפישה הפוטרת למעשה את הצד הישראלי מכל אחריות להתמשכות הסכסוך ומעמיקה בקרב הציבור הישראלי את הדמוניזציה של הצד הפלסטיני.
 



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות
*#
בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו