בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו
 

טרם ביצעת אימות לכתובת הדוא"ל שלך. לאימות כתובת הדואל שלך  לחצו כאן

לקרוא ללא הגבלה, רק עם מינוי דיגיטלי בהארץ  

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

לעזוב את תל אביב

372תגובות

אני אוהב את תל אביב. נולדתי בתל אביב ואני נושם את האבק והפיח שלה כבר 37 שנים. אני נהנה לצעוד ברחובות במשך שעות, לבהות באנשים, לרכוב על האופניים שלי כמו מתאבד שיעי בין מוניות שירות ואוטובוסים רועשים.

אני שוכר את אותה דירת שני חדרים כבר 14 שנים. אין לי חלומות על פנטהאוזים יוקרתיים או בתים צמודי קרקע עם בריכה לאורחים. אני משחק פינג פונג בגן מאיר, אני רץ על הטיילת, אני עושה קניות בשוק. תכלס, אני גם רוצה למות בעיר הזאת.

אבל בשנים האחרונות אני מרגיש שהאהבה שלי לתל אביב, קצת כמו לכל רקדנית שפגשתי בחיים, נהפכה לחד צדדית; משהו שמתרחש רק בהזיות הפרטיות שלי בין הסדינים. תל אביב מנסה להקיא אותי מתוכה בכל דרך כלכלית אפשרית. נהפכתי, יחד עם חברי הרבים, לפראייר שמוכן לשלם שכירות שתהיה אפשרית בקרוב רק אם מדינת ישראל תכיר בפוליגמיה כצורת נישואים רשמית.

ראש העיר שלי מסרסר בכל חלקת אדמה פנויה בעיר, לטובת יזמי נדל"ן שבונים מגדלים מפוארים ושכונות רפאים. מי שיכול לגור בהם כבר מחזיק בית פרטי במקום אחר, ומי שלא יכול לגור בהם עובר לידם בערב, רואה את כל החלונות החשוכים, ומקלל.

למה אנחנו עדיין, ולמרות הכל, רוצים לגור בתל אביב (רשימה חלקית):

אני גר בתל אביב כי: "כאן זה החיים שלי, המשפחה שלי, החברים שלי, הזיכרונות הטובים והרעים שלי..."

אני גר בתל אביב כי: "בכל ערב יש לך שלל הצגות, תערוכות, מיצגים, הופעות ופתיחות חגיגיות עם בירה חמה, פיצוחים ויין זול, יש מוזיאונים, בתי תרבות, בתי קפה ושדרות יפות".

אני גר בתל אביב כי... "העיר הזאת חיה 24 שעות. לא צריך לנהוג חצי שעה בשביל ווינסטון אדום (בבודדות). יש כאן את החומוס הכי טוב ואת הים הכי רטוב. את הבר שאני יוצא אליו כבר עשר שנים, את המועדון שלא היה מבייש גם את ברלין, ואת מסעדת הפועלים שרק אני מכיר. זה הלב החי, הפועם, הזועם והבועט. בכל רגע נולד פה רעיון ובכל שנייה נוצרת חוויה".

הכל נכון והכל שקרים, שיט שתל אביבים אומרים. כי תל אביב, כמו כל עיר אחרת, היא רק ערימה של בטון ולבנים שאנחנו הענקנו להם דופק וחיים.

אם מחר היינו מחליטים לקום וללכת, היינו לוקחים אתנו את הכל, אולי חוץ מאשר את הים והחול. רק לדמיין את זה קורה - 100,000 תל אביבים מחליטים לקום וללכת למקום אחר, למחוז אחר, לעיר אחרת, לעולם חדש שנמצא מעבר לפינה ויודע להעריך אותם. 100,000 תל אביבים שאורזים את החברים שלהם, התרבות שלהם, המופעים שלהם, האמנות שלהם, הברים שלהם, המסעדות שלהם, חותמים על הסכם עם ראש עיר אחרת, קרובה מספיק, עירונית מספיק, אולי אפילו עם ים בשביל מי שאוהב חול – ופשוט עוברים. משאירים את הרון חולדאי שלהם עם חבריו העשירים, המגדלים הגבוהים והג'יפים הנוצצים בלב המת והדומם של תל אביב.

הרי אנחנו הסיבה היחידה שבגללה בעלי דירות מעזים לבקש 6,000 שקל לדירה של 60 מ"ר. אנחנו הסיבה היחידה שמשקיעים מוכנים לשלם עשרות מיליוני שקלים על דירה ברמת מעטפת באחד המגדלים היוקרתיים, שאליה הם יגיעו אחת לשלושה חודשים.
אנחנו.

ובאופן שאין אירוני ממנו, אנחנו גם אלה שמשלמים את המחיר.

דודו בכר

עוד כתבות בנושא

השוק הוא לא דבר מה שחי וקיים בפני עצמו. הוא לא נולד מרחם אם, ומעולם לא למד ללכת לבדו. השוק הוא תולדה של אוסף אינדיווידואלים שהשיטה הצליחה להפריד ביניהם. זה ההישג הגדול באמת של המערכת הקפיטליסטית המערבית, שהבינה שעליה להתרחב תמידית – היא הצליחה לגרום לנו להתחרות זה בזה.

ועדיין, השוק זה אנחנו. הביצים (והשחלות) של כל היזמים והטייקונים רועדות מהמחשבה שיום אחד נבין את האמת הפשוטה הזאת, ובשנה האחרונה הבנו לא מעט – החברות הגדולות במשק, אלה שרמסו אותנו במשך שנים תוך שהן משלמות משכורות רעב להמוני העובדים – קורסות לנגד עינינו. אלה ימים יפים, אל תטעו. כאשר השווי של "פרטנר" נחתך בחדות החשבון החודשי שלנו קטן, וכאשר שופרסל מדווחת על ירידה חדה ברווחיות זה לא אומר שאנשים הפסיקו לאכול, הם פשוט חזרו לקנות במכולות, או אצל המתחרים הזולים יותר. גם אם כתוצאה מכך הפנסיה שלנו מאבדת כמה אחוזים, הקהילה שלנו מתחזקת עשרות מונים, ועל כך יעידו יותר מכל הקואופרטיבים שצוברים בשנה האחרונה תאוצה. החברות הסלולריות, רשתות המרכולים, אפילו הבנקים, כולם מפנימים, במידה זו או אחרת, את השינוי החברתי. רק בעניין אחד נותרנו עדר – נדל"ן למגורים.

אחרי שנה של תקווה שהנה הבועה הנדל"נית מתפוגגת, העיתונים מדווחים על חזרתם לשוק של הזוגות הצעירים והמשקיעים, שמתנפלים על דירות כמו משוגעים. ואני לא סתם אומר משוגעים. אנשים שמוכנים למשכן את חייהם ועתידם למשך שלושים השנים הבאות הם כנראה קוראים ממש טובים בקלפים, או, ובכן, משוגעים.

אז יש לנו רק עוד לקח אחד ללמד את המערכת, בעלי הדירות, קבלני המגדלים וראש העיר - וזה הדבר הפשוט ביותר שאנחנו יכולים לעשות. להתאחד, ואז לקום וללכת.
ביום ש-100,000 תל אביבים צעירים יחליטו, לפחות על הנייר ולשם התמקחות עם רשויות קרובות, להגר מהעיר שלא יודעת לאהוב אותם כמו שצריך, השינוי האמיתי יתרחש. אחריו כבר לא יהיה דבר שלא נוכל להשיג.

להישאר היום בתל אביב זו כבר לא אהבה, זו אובססיה. והדרך הטובה ביותר לטיפול באובססיה היא ניתוק מגע. אולי יום אחד בעתיד, נוכל לחזור להיות חברים.

עמית נויפלד הוא דוקטורנט בחוג לפילוסופיה באוניברסיטת ת"א, עורך ומנהל את אתר תנועת ההאטה
 



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות
*#
בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו