בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו
 

אתם מחוברים לאתר דרך IP ארגוני, להתחברות דרך המינוי האישי

טרם ביצעת אימות לכתובת הדוא"ל שלך. לאימות כתובת הדואל שלך  לחצו כאן

לקרוא ללא הגבלה, רק עם מינוי דיגיטלי בהארץ  

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

ראש הממשלה אשם

64תגובות

קרוב לוודאי שאיננו צופים במסע ההונאה הגדול בהיסטוריה, גם לא בתרגיל הליכה על הסף שלא היה עוד כמותו. תוצאת ההתקוטטות הצורמת של בנימין נתניהו עם ברק אובמה, שיותר מכל מעידה על איבוד ביטחונו העצמי, תהיה אחת: ישראל לא תפציץ באיראן. בוודאי לא אמריקה. ואיראן תרכיב פצצה ותחולל מהפכה גיאו-אסטרטגית מהותית באזור, והרבה מעבר לו.

אובמה איננו האשם העיקרי. גם לא מדינות אירופה. אפילו לא בגלל המודעות של גדולי המוסר והמצפון הישראלים חיל האוויר לא ימריא. אדם אחד, נתניהו, הוא האחראי. והוא הנדרש לעשות חשבון נפש ולומר לעצמו: אני, שיותר מכל אדם אחר מבין את הצפוי לנו אם לאיראן תהיה פצצה; אני, האחראי לכך שעתיד צפוי זה לעולם לא יתרחש; אני, שהבהרתי לעולם שאמנע מאיראן נשק גרעיני גם אם ניאלץ לבצע לבדנו את המהלך הצבאי - הקדחתי את תבשילי. התנהלותי, כלפי חוץ וכלפי פנים, היא שגרמה למלכוד המונע ממני את היכולת להורות על פעולה צבאית, המהלך היחידי שיכול להציל את עם ישראל מהגורל שעל פי מיטב אמונתי צפוי לו מאיראן גרעינית.

אחת השגיאות הגדולות בניהול המערכה היתה הפומביות, שהוחצנה והתמשכה עד זרא, שבה ניהל נתניהו את מסע הלחצים (על אובמה) והאיומים (על איראן). למרות רהיטותו, למרות ה"קייס" החזק והחד משמעי, באישיות של נתניהו חסר הגורם המנהיגותי, שרק מי שניחן בו יכול לטוות קואליציה בינלאומית אמינה ומרתיעה באמת נגד איראן. הקולניות המתמשכת - אף על פי שלא ניתן להוסיף גורמים חדשים לדיון הציבורי - במקום האיפוק המכובד, המעיד על עצבים חזקים, מבליטה חיסרון זה. ההתרעות הבלתי פוסקות, נוסח זאב-זאב, מיסמסו את הכוננות הלאומית וגרמו לטריוויאליזציה של הדיון בשעה שהמצב רחוק מאוד מלהיות טריוויאלי.

היחצון הרב גרע מהרצינות הראויה. גם העיתונאי המוחמא, המוזמן לשיחה "בארבע עיניים" עם נתניהו או עם אהוד ברק, מבין, ששיחת השכנוע נובעת מחוסר ביטחונו של המתדרך. שהרי בעניינים שכאלה, אומרים כל התקדימים, קודם מבצעים ואחר כך מסבירים. מנחם בגין לא ייחצן מראש את השמדת הכור בעיראק, ורשמית, אהוד אולמרט אינו מתייחס עד היום להשמדת הכור בסוריה. ומסוריה נשקפה לנו סכנת תגמול גדולה מזאת הנשקפת מאיראן. ממרחק קצר ביותר מכוונים לעבר ערינו והתשתיות האסטרטגיות שלנו אלפי טילים, בהם בעלי ראשי נפץ כימיים וביולוגיים.

דווקא הצד "החזק" של נתניהו, יכולתו הרטורית, היה לו לרועץ. לו נהג בחשאי, כקודמיו, האפקט האסטרטגי - גם המדיני - היה אדיר. והממשל האמריקאי לא היה נאלץ להתייצב פומבית ובאופן בוטה נגד פעולה ישראלית. וברק, הנאמן תמיד, לא היה מחפש - שנית אהוד לא יברח - כיסא מפלט מהמרקחת שהיה מראשי רוקחיה.

תגובת אובמה (והעולם) לפעולת הפתעה ישראלית? כזכור כתב שמעון פרס לבגין, שאם נפציץ בעיראק - נהיה כערער בערבה (פרס היה תמיד חזק בתחזיות מדיניות, וגם במלים). בפועל: ישראל, שביצעה את הבלתי ייאמן, נתפשה כבלתי מנוצחת. ואמריקה, כידוע, אוהבת (ומכבדת) את ישראל כשהיא נועזת ומנצחת.
 



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות
*#
בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו