תקינות פוליטית לא אינטליגנטית

עמליה רוזנבלום
מעבר לטוקבקיםכתוב תגובה
הדפיסו כתבה
עמליה רוזנבלום

מקובל להניח, שרק לשמרנים יש רגשות. מצעדי גאווה פוגעים ברגשותיהם, וגם תמונות של נשים. אבל בתקופה האחרונה מתברר, שגם בקצה השני של הקשת יש חבורה רגישה לא פחות.

בחודש האחרון בלבד היינו עדים להתרעמות על פרסומת חדשה של בזק, שלכאורה פוגעת ברגשות הטרנסג'נדרים, להתקוממות נגד היעלמות דמות האשה מאריזת המלח של "סלית", ולתביעה נגד השחקן איתי תורג'מן על כך שהתבטא בתוכנית הטלוויזיה "הישרדות" באופן הפוגע בכבוד בני העדה האתיופית.

מדור הזירה

צפיתי בפרסומת של בזק. נראה בה גידי גוב "מרגיש בבית" במקום ציבורי, ובין היתר מרכל בטלפון על מישהי שכנראה שינתה את מינה. יש שיגידו שהפרסומת מעודדת התנהגות וולגרית, ויש שיגידו שהיא משעשעת; כך או כך, כדי למצוא בה פגיעה בקהילה הטרנסג'נדרית נדרש מאמץ גדול, או עור דק מאוד.

לא בכדי מסרו מ"בזק", כי לעת עתה אין כוונה לשנות את הפרסומת. ואשר לאריזה של המלח, למרות הניסיון לקשר בין המקרה הזה לבין הסילוק של דימויי נשים מפרסומות בירושלים, בחברת "סלית" לא התרגשו. הם מסרו, כי השינוי באריזה נעשה על מנת ליצור בידול בין המלח הכשר לפסח לבין המלח הנמכר כל השנה. וגם אם אין לדעת איך תיגמר התביעה נגד איתי תורג'מן, מי שראה אותו מחקה אתיופי ב"הישרדות" יודע לבד, שמדובר בסך הכל בחיקוי, פרקטיקה קומית מקובלת, שבלעדיה לרוב הסטנדאפיסטים לא היה בכלל מה להציע.

במלים אחרות, המקרים האלה הם דוגמאות לטרנד המבליט את הצד האינטליגנטי פחות של התקינות הפוליטית.

לתקינות פוליטית יש שני צדדים, ושניהם מבוססים על ההנחה שמלים וסמלים יכולים לשנות את המציאות. במידה מסוימת, מובן שהדבר נכון. כשאנחנו משתמשים במה שנקרא בארצות הברית בשם The N word כדי לתאר מישהו שחור, אנחנו פוגעים בו משום שבמלה הזאת מקופלת היסטוריה אכזרית של ניצול והשפלה. מצד אחר, היכולת של ייצוגים לשנות את המציאות איננה אינסופית. אם אני בוחרת לקרוא לבעלי בשם "בן זוגי", אינני משפרת בכך את מעמדי מבחינת החוק והרבנות בישראל.

בדוגמה הזאת אפשר לראות גם את הסכנה הטמונה בנהייה לא מושכלת אחרי התקינות הפוליטית. כי דבקות במונח המייפה "בן זוגי" עלולה לשרת את רצוני להדחיק את הבעייתיות הגדולה הטמונה במוסד הנישואין בישראל ולהחליש את יכולתי להתנגד לו.

וכך, הורדת הפרסומת של בזק לא תשנה את העובדה, שהקהילה הטרנסית בישראל נמצאת במעגל המרוחק ביותר משירותי משרד הרווחה וסובלת מחוסר בסוגי התמיכה הבסיסיים ביותר - מאבק חשוב בהרבה מאשר המאבק בגידי גוב.

ויש עניין נוסף, אולי דוחק פוליטית פחות אך מסקרן: על מה מבוססת הציפייה שלנו לחיות בעולם שבו אין מעליבים אותנו ולא פוגעים ברגשותינו? לא סתם נאמר על הדמוקרטיה שהיא "הרע במיעוטו". חלק מהמחיר של חיים בדמוקרטיה הוא, שלכל מיני אידיוטים בעלי טעם רע מותר להגיד עלינו דברים מגעילים. זה חלק מהחבילה. וחוץ מזה, אנחנו לא בגן, די לרוץ לגננת בכל פעם שמישהו אומר עלינו שאנחנו פויה.

תגיות:

תגובות

משלוח תגובה מהווה הסכמה לתנאי השימוש של אתר הארץ