בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו
 

טרם ביצעת אימות לכתובת הדוא"ל שלך. לאימות כתובת הדואל שלך  לחצו כאן

לקרוא ללא הגבלה, רק עם מינוי דיגיטלי בהארץ  

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

זמן חשבון נפש

11תגובות

בסוף, אחרי הכל, אתה שוב מגיע לזמן שבו המציאות כמו שהיא תובעת את מקומה. המציאות שאותה ניסו לטשטש לך, שממנה ניסית, אתה, זה שפשוט רוצה לחיות בשקט, להתעלם. אתה (אני) חושב על השנה שעברה. אתה נזכר במחאה שהיתה. אתה נזכר בדיבורים ההם על שינוי התודעה החברתית בישראל, בזה שרק לפני שנה יצאו לרחובות מאות אלפי בני אדם כדי למחות על משהו. אתה יודע שהמחאה היתה לא ממוקדת. אבל עדיין "מחאה". אחר כך אתה חושב על איראן. כמעט כל מחשבה שלך על השנה שחלפה מתחילה בנקודה מסוימת ומסתכמת ב"איראן". בדימוי "איראן" יש את הכל, אתה חושב לעצמך (מוות, הישרדות, מניפולציה, חרדה, הרס עצמי, שליטה וכו').

אתה מסתכל סביבך, על הרחוב, שרק לפני כמה דקות הרעישה אותו שיירת כלי הרכב של ראש הממשלה ברעש בלתי נסבל, ואתה חושב לעצמך שאתה עדיין לא יודע עד הסוף עד כמה הסיפור הזה "אמיתי". כלומר, אתה לא יודע אם החיים שלך "באמת" תלויים על בלימה או לא. בכל מקרה, אתה מבין שהשנה, יותר מבשנים קודמות, מצב התודעה של "קיום על בלימה", נהפך לחלק מתודעת החיים שלך. אחר כך אתה נזכר באיומים של צה"ל, כשרצו לקצץ את תקציב הביטחון (יגנו עם כיפת הברזל רק על הבסיסים), או באלימות המשטרה (בתל אביב, בשטחים, יהודים, ערבים), ואתה מבין, שוב, שהשנה, יותר מבשנים קודמות, הרגשת שבוי במדינה שלך. אתה מבין, שהשנה, השלטון בישראל נהפך בעבורך למשהו מאיים.

ואז אתה חושב על הגזענות שכבשה את הרחוב. שבגללה הפסקת להיות אוהד של בית"ר ירושלים. ולא, זה לא שהיא לא היתה קיימת קודם, אבל השנה, כמה שלא תנסה לאטום את האוזניים, היא נשמעת בכל מקום. אתה נזכר בבחורה אחת שראית באוטובוס קוראת לנהג, בלי בושה, "ערבי מסריח". אתה נזכר שחשבת לעצמך שהיא לא באמת גזענית. למה "לא באמת"? כי אין לה שום הבנה, ולו הבסיסית ביותר ב"גזע", כי מה שהיא אומרת זה מה שדחפו לה למוח. הרי גם אבא שלה, שככל הנראה נולד במדינה ערבית, הוא סוג של "ערבי".

הבנת שהיא פשוט טיפשה. הבנת, שהגזענות בחברה הישראלית, כמו בכל חברה לאורך ההיסטוריה, היא פועל יוצא של בורות, טמטום, חוסר ידיעה, של מנטליות ה"אל תחפור לי". המנטליות הזאת חופרת לנו, כחברה, קבר עמוק. ואז אתה שוב נזכר ב"איראן": גם מחול השדים סביב "איראן" עבר מזמן מתחום המחשבה הרצינית אל תחום התרבות הפופולרית (אמונות תפלות, שטחיות).

אחר כך, פתאום, בבת אחת, הכל מציף אותך: הרציחות שקורות פה לפחות פעם בשבוע (בני זוג, "פגע וברח", עולם תחתון), חוסר הסולידריות הבסיסי, הכיבוש האינסופי הזה, השמאל המרוסק אל תוך עצמו, עייף וחבול, האנטישמיות הגואה באירופה, היהדות (דת, תרבות), שנהפכת למין עיסה של פופוליזם ישראלי שטוח, התרבות הישראלית (ספרות, אמנות, פילוסופיה) המסורסת, חוסר הוודאות הכלכלי שעוטף את המציאות הזאת. אתה מתמלא בתחושת אין מוצא. אחריה עולה בך הבחילה.

ולא, זה לא טקסט פסימי. ראש השנה, כמהות, הוא זמן לחשבון נפש. במציאות הישראלית שבה האלחוש נהפך לאובססיה (טלוויזיה, רשתות חברתיות), זה דבר שחשוב לעשות. בלי הסתכלות כנה, אכזרית כמעט, על המציאות, לא יכול להתרחש שינוי. הטקסט הזה גם לא טקסט "כללי" בלבד: המחשבה כאילו אפשר להפריד בינך לבין המקום שבו אתה חי, כאילו אפשר לאטום אוזניים - היא לא יותר מאשליה ממומנת היטב. אם הריקבון במקום שבו אתה חי הפך השנה לבולט במיוחד, זה אומר משהו גם עליך. עליך ממש.

yair.assulin@gmail.com


 



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות
*#
בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו