בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו
 

טרם ביצעת אימות לכתובת הדוא"ל שלך. לאימות כתובת הדואל שלך  לחצו כאן

לקרוא ללא הגבלה, רק עם מינוי דיגיטלי בהארץ  

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

דגל שחור על שולחן החג

132תגובות

בלוח החגים העברי יש משהו מתעתע. תחילה פונים בראש השנה למחוזות התקווה והאופטימית, ורק אחר כך מתפנים לחשבון נפש ביום כיפור. כשמחילים את משטר הרגשות הזה על המישור הלאומי, נתקלים בכשל מובנה. לא ניתן לייחל ש"תכלה שנה וקללותיה" מבלי להבין עד תום מה היו הקללות, ומה גרם להן. את השולחן צריך לנקות לפני שעורכים אותו לסעודת החג. לטעמי, לא ניתן לברך את בית ישראל בשנה טובה ומתוקה בלי להקדיש טיפול שורש לקללה הבולטת והמפחידה ביותר שהביאה עלינו תשע"ב: קללת הגזענות.

לקללה הזאת אין כביכול השלכה ישירה על חיי מרבית הישראלים, בניגוד לעליית יוקר המחייה, התרחבות האבטלה או אפילו הקשקשת הבלתי פוסקת על הגרעין האיראני. אבל הרמת הראש של הגזענות על שני ייצוגיה – הממסדי והעממי - שומטת את הבסיס המוסרי לקיומה של מדינת היהודים.

כאילו בהזמנה - מן הוראת בימוי זדונית מלמעלה - הסתיימה שנת הגזענות בשתי סצינות חריפות וסמליות מאין כמוהן. שתיהן התרחשו במרחק קילומטרים זו מזו, באותו שבוע ממש. יחד הן מהוות שפל חדש שאסור להתעלם ממנו. זה כבר לא תמרור אזהרה ולא מדרון חלקלק, אלא התהום עצמה.

האירוע הראשון תועד על גדר הגבול. קבוצה של פליטים מאריתריאה הידפקה על דלתה של ישראל במשך ימים ארוכים - ואין שומע. גברים, נשים וילדים נעזבו לנפשם במעין שטח הפקר גיאוגרפי ומוסרי, גוועים לאטם בשמש המדבר האכזרית. כוחות מטעמו של צבא ההגנה לישראל השגיחו עליהם ביום, הפעילו עליהם זרקור רב עוצמה בלילה, הגישו להם מעט מים "אבל לא יותר מדי", מנעו מארגוני סיוע וזכויות אדם להציע להם מזון וסיוע רפואי, ולבסוף גירשו אותם אל הלא נודע בגז מדמיע ובמוטות ברזל. בג"ץ שחויב להידרש לעניין דחה את המשך הדיון שהתארך לאחרי סוף השבוע, כאילו הונחה לפניו סוגיה אקדמית תיאורטית ולא שאלה הומניטארית של חיים ומוות. שר הפנים, אלי ישי, האחראי הממשלתי ל"מדיניות ההגירה", פטפט בינתיים את עצמו לדעת תחת כל מיקרופון רענן, מדקלם את סיסמאותיו הנבובות נוסח "עניי עירך קודמים" ו"מי שמרחם על אכזרים, סופו שיתאכזר לרחמנים". מעטים עצרו להקשות מי כאן האכזר והמתאכזר.

החיילים שביצעו מטעמה של המדינה את משימת האבטחה הזאת, והמפקדים שנתנו אותן, משתייכים לצבא שמרבה בשנים האחרונות לשגר משלחות לאדמת פולין. כחלק מטקס החניכה הישראלי האולטימטיבי של העשורים האחרונים, מעבירים שם את החיילים והקצינים במכבש "תודעת השואה": יורדים לפרטי השטניות הנאצית, מתעכבים על הסיוע והעלמת העין של העמים שנכבשו בידי הגרמנים, תוהים איך ייתכן שאומות תרבותיות איבדו את בלמי המוסר והמצפון, מעלים על נס את מיעוט המתנגדים ("חסידי אומות העולם") ומסיימים בשירת "ומצעדנו עוד ירעים אנחנו פה". היה אפילו קופירייטר צה"לי שהעניק שם מתחרז למשלחות הללו: עדים במדים.

והיתה כאמור עוד דוגמה לקללת הגזענות, באותם ימים ממש. קשה להחליט איזו מהן חמורה יותר. ייתכן שדווקא השנייה. זו שלא כיכבו בה גדרות תיל ורובי חיילים מטעמה של מדיניות ממוסדת, אלא נהמת לב עממית אפלה: שביתת ההורים באילת. עיר ואם בישראל, שעל פי הדיווחים מחצית מההורים לילדים הלומדים באחד מבתי הספר שבה, סירבו לשלוח את ילדיהם ליום הראשון של שנת הלימודים, בתגובה להחלטת המדינה לאפשר לקומץ ילדים אפריקאים להיקלט במערכת החינוך המקומית. מה לעזאזל הם הסבירו לילדיהם באותו בוקר, מה הם הסבירו לעצמם?

אולי מוטב להפסיק למלא את הטיסות לוורשה בחיילים, הורים ותיכוניסטים. מתחילות להצטבר בעבורם מספיק עדויות כאן בבית. ישראל לא תגיע להשמדה פיסית של אפריקאים, אבל שאלת השאלות של חקר הגזענות באירופה של מלחמת העולם השנייה – כיצד קרה שיבשת שלמה הפנתה גב לבני אנוש שנרדפו ונדרסו בתחומה – מתחילה לקבל פיתרון אפילו אצלנו. התשובה לשאלה היא: חרש, ביבבה. ובקלות יתרה.

בימים אלו סיימתי לקרוא ברצף את שני כתביו האחרונים והמאלפים של ההיסטוריון הבריטי הדגול איאן קרשו: "גרמניה 1945 – הסוף", ו"היטלר, הגרמנים ו'הפיתרון הסופי" (הוצאת עם עובד). הסאגה שמגולל קרשו ביחס לגרמניה הנאצית ושאלת היהודים מקפיאת דם בקווי הדמיון העקרוניים שלה למחוזות אחרים, כולל ההתרחשויות בישראל אל מול הפליטים והמהגרים האפריקאים. האלמנט המפחיד והמייאש ביותר הוא הסטת המבט ומשיכת הכתף הקולקטיבית של הציבור הרחב - זה השקוע בטרדות הקיום היומיומיות שלו ומוזן בלי הרף בידי הנהגה מופקרת ודעת קהל פופוליסטית. הקביעה המפורסמת ביותר של קרשו גורסת, כי "הדרך לאושוויץ נסללה בשנאה אבל רוצפה באדישות". ניתן לזהות ריצוף דומה גם בדרך למבצעי הרדיפה והגירוש של יחידת "עוז" (אומץ!), למחנות הריכוז שמקימה המדינה בנגב, ולמובלעת הייבוש וההרעבה של האריתריאים על גדר הגבול ושביתת ההורים באילת.

דבר אחד בטוח: זעקה ציבורית מקיר לקיר לא התעוררה בעקבות החרפות הללו. הכותרות הראשיות עסקו בקווים האדומים של נתניהו לאובמה, ובעליית מחירי העגבניות. כך נהפכו גבול מצרים ואילת, העיר שבה הונף דגל הדיו באקט שהיווה סיום רשמי למלחמת העצמאות של מדינת ישראל, למקומות שבהם הונף בגאון הדגל השחור של הגזענות הישראלית. לא מגדלור מוסרי ולא אור לגויים, רק עוד תחנה בהיסטוריה האנושית העגומה של שנאת הזר והאחר.

בראש השנה הזה איננו יכולים לטבול תפוח בדבש, אלא מחויבים לעצור לחשבון נפש. אנחנו חייבים לעצמינו שנה טובה יותר.



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות
*#
בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו