בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו
 

טרם ביצעת אימות לכתובת הדוא"ל שלך. לאימות כתובת הדואל שלך  לחצו כאן

לקרוא ללא הגבלה, רק עם מינוי דיגיטלי בהארץ  

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

דרושים עוד "פייגלינים"

65תגובות

כבר ארבע מערכות בחירות, מהכנסת ה-15 עד ה-18, שאני משחתת את קולי לשווא. בכל פעם התאכזבתי לגלות שהפתק שלי הלך ישר לפח - מטאפורית ופיזית - כשהתברר שמפלגת עלה ירוק שוב לא עברה את אחוז החסימה. בבחירות 2006, כשקדימה התמודדה בראשונה כשנה אחרי שהוקמה והפכה למפלגה הגדולה בכנסת, היא עצמה היתה לי עלה תאנה. כאשר נשאלתי על ידי מבוגרים אחראים, "הצבעת 'כן', נכון?", בניסיון לברר אם גם לי חלק בהצלחה הגדולה, עניתי: "בטח, הצבעתי 'קן'", שמחה בסתר לבי שהשיחה הזאת מתנהלת בעל פה ולא בכתב.

מקלפי לקלפי הרגשתי כמו פראיירית גמורה, אבל התמדתי. בתמימותי האמנתי שהפעם זה יקרה. הפעם יהיה ייצוג לשוחרי הלגליזציה, ואז אולי אפסיק לשמוע סיפורים מצמררים מחברים ומכרים נורמטיביים (נורמטיבים = עובדים, מתפקדים, שומרי חוק למעט העניין הזה) שנעצרים, מושפלים, ובאופן כללי חיים בפחד מתמיד מפני לובשי המדים. "אין להם משהו אחר להתעסק איתו? אין פשעים חמורים יותר למנוע?", היא השאלה הקבועה שעולה בכל פעם מחדש. כי נכון, חוק זה חוק, ולכאורה הרשות המבצעת ממלאת את תפקידה. אבל אפילו בכך אין עקביות. כל מעשן סמים קלים יודע שהדין לגבי תפיסה בתל אביב אינו זהה לדין לגבי תפיסה בזכרון, נניח, או בחיפה.

פעם אפילו שמעתי אדם שמתרברב באוזני שכניו למושבי הרכבת, ובהם אני, שהוא בלש משטרתי בתחפושת שכל תפקידו הוא לאתר מעשנים. התעניינתי איך. "אני כבר מומחה בזה", ענה לי וניפח חזהו, "אני קולט אותם מקילומטרים לפי הלבוש הזרוק ולפי ההליכה. גם את המכוניות אני מזהה. רואים ישר לפי סוג האוטו ואם הוא מלוכלך או לא".בסוף הוא סיפר שהוא מקבל בונוסים על תפיסות, ואני חשבתי: חבל שהם לא מקבלים מענקים על תפיסת פושעים אמיתיים.

כך שאף על פי שמספרם של המעשנים הנורמטיבים גדל והולך והעישון מקבל עוד ועוד לגיטימציה בחייהם הפרטיים של רבים, חוקיותו עדיין רחוקה מלהיות מוסדרת והיומיום אפוף פחד עמום מדפיקה אפשרית בדלת. ומה יעשה האדם ההגיוני שחי במדינה דמוקרטית? ינסה לשנות את הליקויים הניתנים לשינוי באמצעות הצבעה בקלפי.

הבעיה העיקרית היא שכרגע לכולנו יש דאגות חמורות יותר מהפחד הזה. בפירמידת הצרכים של מאסלו, אנחנו ממוקמים בימים אלה אי שם למטה, בשלב התחתון. ובמצב כזה, כשאף אחד מהצרכים הבסיסיים – שלום, ביטחון, אוכל, דלק, עבודה – אינו מתמלא במלואו, אני בספק אם יימצא  פראייר שיזרוק את קולו, כמוני בעבר, לפח.

גם הדרך שבה נוקטים גופים שמבקשים לקדם לגיטימציה לסמים קלים אינה מזמינה את האדם "המעשן המיושב" להאמין באפקטיביות שלהם. אווירת הקרנבל שלעתים קרובות מלווה את הקמפיינים לטובת העניין מגחיכה את הנושא. זה התחיל בגיוסו של הבדרן גיל קופטש לעלה ירוק בבחירות 2009 בניסיון להתחזק עם שם מוכר, כשבפועל התחושה היתה שכל העניין הפך לבדיחה אחת גדולה. זה ממשיך עם גופים עצמאיים שפועלים כיום ברשתות החברתיות, המשתמשים בבדיחות סרות טעם כדי לקדם, לשיטתם, את הנושא, כמו למשל תמונות של חיות שלפיהן מודבקת צריבה של ג'וינט, בדיחות שמרתיעות גם את המעשנים עצמם.

כן, מדי פעם הם גם מפרסמים עוד איזה מחקר שמוכיח שאלכוהול הרבה יותר מסוכן מסמים קלים, או כזה שמדגים את יעילותה של המריחואנה הרפואית בשיפור איכות חייהם של חולים והקלת כאביהם, אבל את זה חלקנו יודעים באינטואיציה כבר מזמן. באחרונה שמעתי שהארגונים התומכים בלגליזציה מתכננים לקיים מצעד גדול ב-2.10 תחת השם: "צועדים ללגליזציה". אין לי אלא לקוות שלא יקלקלו אותו עם גימיקים זולים שמשיגים את המטרה ההפוכה. 

כדי שנוכל להשפיע בקלפי בעניין הלגליזציה, אנחנו זקוקים לשמות יותר רציניים מסטנדאפיסטים. הם צריכים לבוא מתוך המפלגות, קיימות או חדשות, ולא כגוף נפרד; אנו זקוקים לנבחרי ציבור המקדמים את מילוי הצרכים הבסיסיים שלנו, ובהם גם את עניין חוקיות הסמים הקלים. לפני קצת יותר משנה, ב-2.6.11, כשמזכ"ל האו"ם לשעבר קופי ענאן הצהיר בפומבי כי הוא בעד לגליזציה, הרעש סביב הודעתו היה עצום, ולו בגלל שמו ומעמדו, והעובדה שאמר את הדברים במסגרת ועדה בינלאומית שכללה בכירי ממשל אמריקאים, אנשי עסקים וסופרים. "לא היה ולא יכול להיות ניצחון במלחמה בסמים", קבעה הוועדה, דחתה את הנוהג להעניש משתמשים ש"לא גורמים נזק לאחרים" וקראה לממשלות העולם לשים קץ לאי החוקיות, להתנסות במודלים חוקיים שיפגעו בארגוני פשע ולהציע שירותי בריאות למשתמשים הזקוקים לכך.

כמו בתחומים נוספים, גם כאן ישראל מדשדשת מאחור. באותו היום שבו התפרסמו מסקנות הוועדה הבינלאומית התקיים על כך דיון בתוכנית "המילה האחרונה" בגלי צה"ל. אברי גלעד אמר בין השאר, "מדהים שבחיי אני זוכה לראות מהלך כזה מובל על ידי האו"ם". כמה דקות אחר כך הוא בישר למאזינים שעורך התוכנית ביקש לקצר את הדיון בנושא.   

באחרונה הופיעה אצלנו סנונית ראשונה, ובאופן מפתיע דווקא מכיוון הימין. במאמר ארוך, נוקב, מנומק ומצוין תחת הכותרת: "סם את מבטחי באלוהים" הביע איש הליכוד משה פייגלין את תמיכתו במתן חוקיות לסמים קלים. "אל תתנו למדינה להפחיד אתכם מפני עצמכם", כתב, "לשכנע אתכם שאם תצאו לחירות הכל כאן יתמוטט. ההפך הוא הנכון: הכל כאן ייבנה לתפארת". פייגלין אמנם סבור שסיבת העל היא כוח עליון שברא אותנו בני חורין, ו"ממילא הפטנט של הקנאביס רשום אצל בורא עולם" - אמונה שלא כולנו מתחברים אליה במאה אחוז - אבל בשורה התחתונה לא נותר אלא להסכים עמו - אלוהים או לא, לכולנו מגיע להיות חופשיים בארצנו.

נורית פלד קירשטיין היא עורכת "העיר רצוי ומצוי" ומנהלת מחלקת ההגהה ברשת שוקן



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות
*#
בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו