בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו
 

אתם מחוברים לאתר דרך IP ארגוני, להתחברות דרך המינוי האישי

טרם ביצעת אימות לכתובת הדוא"ל שלך. לאימות כתובת הדואל שלך  לחצו כאן

לקרוא ללא הגבלה, רק עם מינוי דיגיטלי בהארץ  

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

מלחמת הבכירים בעם

12תגובות

ההורים שלי והחברים שלהם היו נפגשים כל שבת בבוקר על המרפסת ומדברים פוליטיקה. לפעמים הם היו משתתקים. משהו טיפשי במיוחד שהממשלה אמרה או עשתה השאיר אותם חסרי מלים. הדברים היו לפעמים כל כך אידיוטיים עד שהם, שידעו לנתח, לפרש ולהסביר כל דבר, לא מצאו להם הסבר. לא יכול להיות שהממשלה שלנו עושה שטויות כאלו, הם אמרו. מישהו היה אז נאנח ואומר: נו, טוב, הגדויילים שם למעלה בטח יודעים מה שהם עושים. הוא עצמו לא האמין במה שאמר, אבל איזו ברירה היתה לו? הוא היה מוכרח לבטוח בהם, בממשלה, בעבודה, בצבא, ובכל מי שחייו ופרנסתו היו נתונים בידיו.

ההורים שלי והחברים שלהם היו אנשים קשי יום ומבוהלים שמצאו את עצמם בארץ זרה. הם היו חלשים ופגיעים והיו חייבים להאמין באמונה תמימה וילדותית, שמישהו, גדול וחזק מהם, מנהל בשבילם את העניינים, ולמי שניהלו פה את העניינים הם קראו ה"גדויילים". בתואר הזה היתה תערובת של התבטלות והתפעלות, אבל משמעותו היתה ברורה: הגדולים הם הכל. אנחנו קטנים, אנחנו כלום. הורינו חיו כמו ילדים שכף ידם נתונה כל הזמן ביד הוריהם. במקומות שמהם באו הם התבגרו בייסורים נוראים, אבל כאן חזרו להיות ילדים.

ילדים מתבגרים עם ההכרה שהוריהם חסרי אונים, שהוריהם תלויים בהם יותר ממה שהם תלויים בהוריהם. ההכרה הזאת באה ברגע שבו הם יודעים שהאחריות לגורלם היא רק שלהם. זה רגע לא נעים, שקל להדחיק ונוח לשכוח. הוא תמיד בא מאוחר מדי, כשכבר אין הרבה מה לעשות. אנחנו ספקנים יותר מהורינו ומבוהלים פחות מהם. אבל כמותם, גם אנחנו רוצים להאמין ששם למעלה, בממשלה, בצבא ובעבודה, יודעים יותר טוב מאתנו מה צריך לעשות.

את הגדויילים של זמננו אנחנו מכירים היטב. הם כבר לא "גדויילים" אלא "בכירים" ומנכ"לים", והם פחות או יותר בני גילנו. הגיל, ההיכרות, והחשיפה בתקשורת הביאו אותנו להתפכחות: הם לא טובים מאתנו, הם לא חכמים מאתנו וספק אם יוכלו להועיל לנו. הם נמצאים בראש הפירמידה לא בגלל חוכמה והגינות אלא בגלל שאפתנות וכוחנות. בשל כך הם משתכרים פי אלף יותר ממי שנמצא בתחתית הפירמידה והביטחון שלהם בעבודה גדול פי כמה משלו.

ההתמוטטות של "מעריב" המחישה את היחס בין קצות הפירמידה. "הדבק שמחזיק ארגונים כאלה ומאפשר להם להיות פרודוקטיביים, הוא אמון העובדים שההנהלה מובילה אותם למקום טוב יותר, בטוח יותר ורווחי יותר", נכתב ב"TheMarker". במעריב פקע האמון, אבל זה קרה מאוחר מדי. ההדחקה והשכחה עבדו שם שעות נוספות. במעריב, כמו בעיתונות ובמדינה כולה, הדחיקו העובדים את מה שעיניהם ראו ומוחם עיכל. הם לא אמרו, "הגדויילים יודעים מה הם עושים", אבל התפללו שהמנכ"לים שלהם יודעים מה שהם עושים, ושמה שהם עושים הוא בטח כל כך מתוחכם ונפלא, עד שאין סיכוי שהם עצמם יבינו אותו.

אין כמו הדחקה לחיים מאושרים. קוראים על ראשי ממשלות ומנכ"לים מטומטמים ומטאטאים הכל לירכתי המוח. יש אפילו כאלה שמתפארים בכך שהם כבר לא קוראים עיתונים ומתנחמים ש"הם בטח יודעים משהו שאנחנו לא יודעים". הם לא שואלים אם "הם" יודעים להשתמש במשהו הזה, הם לא שואלים: למה הם לא מספרים לנו? למה לא סיפרו לנו שמעריב בדרך להתמוטטות, למה לא סיפרו לנו ש"האיום האיראני" זה חירטוט? מה, אנחנו ילדים קטנים? כן, תהיה התשובה, אתם ילדים קטנים. סיפרו לכם, אבל לא רציתם לשמוע. אנחנו לא מבינים את ביבי ואיראן בדיוק כמו שלא הבנו את מעריב ודנקנר.

הם, הבכירים, המנכ"לים, מבינים "רווח" ו"הפסד" באופן שונה מאתנו. הפסד מבחינתנו הוא כשאין כסף לשכר דירה, הפסד מבחינתם הוא ירידה ברווחים. על המרפסת אמרו: "הכי חשוב להם זה לשמור על הכיסא". זה עילג אבל נכון. על הרבה פחות ממחדל מעריב ומקשקושי הפצצה היו מעיפים אותנו מכל המדרגות. אבל להם יש עורכי דין זריזים, מגדלים מפוארים ומצנחים מוזהבים. המצנחים, המגדלים ועורכי הדין, עושים אותם לחסינים ומסוכנים, אבל לא לנבונים ואמיצים. גם מי שהונו (על פי "פורבס") מוערך ב-41 מיליון שקלים (מהרצאות ועסקאות) מתעורר לפנות בוקר שטוף זיעה ומעיר את האשה שלצדו. שרה, הוא אומר לה ברוך, שרהל'ה , תגידי, להפציץ או לא?
 



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות

כתבות שאולי פספסתם

*#
בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו