בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו
 

טרם ביצעת אימות לכתובת הדוא"ל שלך. לאימות כתובת הדואל שלך  לחצו כאן

לקרוא ללא הגבלה, רק עם מינוי דיגיטלי בהארץ  

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

הראש באדמה

30תגובות

אנטישמיות בדלת

האנטישמיות המתגברת באירופה עוברת בישראל כמעט בשתיקה. לא רוצים לראות, לא רוצים לשמוע. אני חושב, למשל, על המאמר שפרסמה שרלוטה קנובלוך, לשעבר נשיאת המועצה המרכזית של יהודי גרמניה וכיום נשיאת הקהילה היהודית של מינכן, בעיתון "זידדויטשה צייטונג" ב-5 בספטמבר. קנובלוך, ניצולת שואה, כותבת: "שישה עשורים הייתי צריכה להסביר למה נשארתי בגרמניה - כמו כבשה בין זאבים. תמיד נשאתי את העול הזה כי הייתי משוכנעת שהארץ הזאת והאנשים האלה ראויים לכך. בפעם הראשונה האמונה שלי מתחילה להתערער... אני שואלת את עצמי ברצינות אם הארץ הזאת עדיין רוצה אותנו". מה היא בעצם אומרת? שהיא, ילידת גרמניה, ניצולת שואה שהאמינה בקיום נוכחות יהודית בגרמניה, שישה עשורים אחרי, לא בטוחה שהיהודים רצויים בגרמניה, שהיא רצויה.

ואתה שואל את עצמך, איך מאמר כזה לא מפוצץ לישראלים את האוזניים? איך הוא לא מזעזע את תפישת המרחב, את האיזון? איך צירוף הביטויים "יהודים" ו"רצויים" לא מכה כמו אגרוף בבטן? איך הישראלי הממוצע (פעם בשנה באירופה, ריהוט מאיקאה) לא מרגיש שמאמר כזה ממוטט את כל מערכת המושגים שבנו לו בעשורים האחרונים? איך הוא לא שואל את עצמו: "מה המשמעות של זה בעבורי?" ולא, קנובלוך היא לא היחידה שמשמיעה את הקולות האלה. לא בגרמניה ולא בכלל. מספיק לקרוא שוב את המאמרים שפירסם בהקשר הזה ברנאר אנרי לוי ב"הארץ" בשנה האחרונה.

בישראל קולות האנטישמיות האלה, החרדה, מופיעים לרגע ונעלמים: הם לא מככבים בכותרות העיתונים, הם לא פותחים מהדורות חדשות. "מה ששם - שם". מה שלא יכול ליפול לך על הראש לא מעניין, לא מושך צופים. לא רוצים לשמוע, לא רוצים לראות. פוחדים לראות, יש אינטרס להעלים עין: התקשורת הישראלית כמעט שלא יכולה לדבר על אירופה כמקור איום אמיתי, זה סותר את הנחות היסוד. מה הן "הנחות היסוד"? בין היתר אירופה כסיפור "הברווזון המכוער": לא יכולה לשוב ולהיות מכוערת. אירופה כמה שאתם, הצופים, צריכים לשאוף אליו. אירופה שווה בלונדיני, יפה ונעים. אירופה שווה ההפך ממאיים.

גם המדינה עצמה, למרות 60 שנה של סיסמאות, אינה עושה כמעט דבר, לפחות לא בפומבי. למשל, שיחת נזיפה לשגריר; התבטאות חריפה של ראש הממשלה בנושא. שמעת משהו כזה? אני לא. גם המדינה פוחדת לראות. גם לה יש אינטרס הפוך.

חשוב להדגיש: המצב היום באירופה לא מתקרב ולו במילימטר למצב שהיה "אז". ובכל זאת בהחלט אפשר להגיד ש"משהו קורה": האפשרות שבמדינות מסוימות (הונגריה, למשל), לא יקבלו יהודים לאוניברסיטאות רק בגלל שהם יהודים כבר לא נראית מופרכת. גם מציאות שבה יהודים ייהנו רק מזכויות אזרח מסוימות, פתאום לא נראית בלתי אפשרית. עוד חשוב להדגיש שבשונה מעשורים קודמים, שבהם נשמעו קולות "כאילו אנטישמיים" מצד אנשי שמאל קיצוני, שיוחסו לרוב למדיניות ישראל בשטחים, היום הקולות האנטישמיים הם ימניים במובהק: מי שתומך בשנאת זרים (ערבים, צוענים), שלא יתפלא שגם היהודים נכנסים לרשימה; אי אפשר יותר לאטום את האוזניים: הם נכנסים לרשימה יותר ויותר.

ימים נוראים (תודעה)

האדם פוגש את הבורא, את האינסוף, את "הבלתי מנוצח". כלומר, עומד ביחס נכון ליקום. האדם הוא לא כל-יכול. האדם הוא יצור מוגבל. מתוך כך ממלאת אותו ההזדקקות. האדם, חסר שליטה אמיתית בחייו, עומד מול השלם. אחר כך הוא מבקש (מחילה, ישועה).

ההבנה שהאדם הוא יצור מוגבל, חסר, היא אחת התובנות החשובות ביותר של החשיבה האנושית. היא תובנה חשובה גם להתנהלות של חברות ומדינות. היא מביאה לידי הכרה בטעות, חזרה בתשובה ופשרה. חשוב לחבק את התובנה הזאת.

yair.assulin@gmail.com
 



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות
*#
בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו