טרם ביצעת אימות לכתובת הדוא"ל שלך. לאימות כתובת הדואל שלך  לחצו כאן

לקרוא ללא הגבלה, רק עם מינוי דיגיטלי בהארץ  

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

אבא, אמא, ארנולדשטיין

163תגובות

ב-12 במארס 1938 נכנסו הנאצים לאוסטריה. הם התקבלו בזרועות פתוחות. אנשלוס. אוסטריה סופחה לגרמניה.

רדיפת היהודים, שהחלה כבר קודם, השתכללה והלכה. אל שלל חוקי הגזע, ההתעמרות והאפליה הגרמניים, הצטרפה גם התעללות יומיומית. המטרה היתה ברורה ומוצהרת: להמאיס על היהודים את חייהם. לגרום לכך שיעופו מהעיניים. אחד, אדולף אייכמן, כבר מונה לעמוד בראש המשרד להגירת היהודים. לארגן טרנספר. מרצון כמובן. ומי שלא יטרנספר את עצמו מרצון לארץ אחרת, יטרונספר מרצון למחנה ריכוז. דכאו, בוכנוואלד וזקסנהאוזן, כבר פעלו במלוא המרץ.

אל מערכת החוק המופקרת הצטרפו - כרגיל - כנופיות הבריונים הלאומנים. אלה תמיד ששים להגיח מחוריהם כדי לפרוק את יצריהם על גבו של מיעוט אשר דמו הותר. הם הרי מאוד-מאוד אוהבים להגן כך, במגפיהם ובבהמיותם, על הכבוד, הלאום, הדגל, האדמה הקדושה, וכמובן על טוהר רחמן של הבנות.

הם פשטו על רחובות העיר ועשו שפטים ביהודים ובנכסיהם.

בתוך ימים היה ברור כי אוסטריה איננה עוד ארץ לאנשים יהודים. וכאשר דודי חזר הביתה חבול, לאחר שאולץ לצחצח במברשת שיניים את מדרכותיה של וינה (תרומתה המקורית של אוסטריה לתעשיית ההשפלה), היה ברור כי הגיעה העת לעזוב. אבל איך?

זאב ז'בוטינסקי היה אז היחיד אשר הבין עד תום מה נורא המקום ההוא, ומה נוראה וקצרה השעה. הוא, תנועת בית"ר והאצ"ל היו הראשונים להתגייס. להתארגן. להכין אמצעים, ספינות ונתיבים. "עליית אף על פי", נקראה הפעילות הזאת.

כבר במאי 38' התארגנו השיירות הראשונות, ובאוגוסט הגיע תור אבי ואמי (עדיין לא נשואים אך כבר מיועדים זה לזו) לעלות על רכבת הבריחה: מווינה לנמל פיומה באיטליה דאז, ומשם באוניית מעפילים לפלסטינה, למרות האיסור הבריטי.

870 צעירים יהודים נפרדו מהוריהם, ממשפחתם, מידידיהם, מחייהם בווינה, ועלו לרכבת. אייכמן ידע על המסע, ואף אישר אותו. זו הרי היתה מלאכתו; להיפטר מיהודים.

עוד באותו יום הגיעה הרכבת אל הגבול האיטלקי. שם נבלמה. בתחנת הרכבת של העיירה ארנולדשטיין, על משולש הגבולות אוסטריה-איטליה-יוגוסלוויה. הרשויות האיטלקיות סגרו את הגבול. אין מעבר. נוסעי הרכבת אינם רצויים באיטליה. כי אין להם ויזה. כי יש חשש שהם ייתקעו באיטליה. כי מי אמר בכלל שהם פליטים. כי לא נשקפת להם שום סכנה... בקיצור, הם לא יעברו.

בהלה גדולה אחזה בכל. הניסיונות להידבר עם הרשויות האיטלקיות עלו בתוהו. גם שום נתיב אחר לא נותר פתוח. יוון, יוגוסלוויה, פולין, הונגריה, רומניה, אוסטרליה ועוד ועוד מדינות תרבותיות ונאורות כבר נעלו שעריהן בפני פליטים. חלקן אף החזיר אותם אל התופת. שווייץ הגדילה עשות וגם הביעה במפורש דאגה עמוקה מ"יודיפיקציה" של אזורי הגבול שלה. ובפי כולן אותם נימוקים: "אין להם ויזה, הם ייתקעו לנו, מי קבע שהם פליטים, לא נשקפת להם סכנה, הם מביאים מחלות ואבטלה וספסרות, וכמובן גם יטמאו לנו את הבנות..."

רק דרך אחת נותרה פתוחה. חזרה. לווינה. לידיו של אייכמן. והוא כבר אמר במפורש, שוב ושוב, שאם הרכבת תשוב על עקבותיה, היא תמשיך היישר לדכאו.

הימים חולפים, הרכבת לא זזה. אין לאן. תושבי ארנולדשטיין מסייעים לנמלטים. מוכרים להם מזון ומשקה. הם כנראה טרם הפנימו את כל ערכי התרבות הנאצית (איש גם לא פקד עליהם לתת "רק קצת" מים לפליטים).

שבוע ועוד שבוע, והייאוש מכרסם ומעמיק ומשחיר. אייכמן מודיע שהגיע הזמן "לחסל את הקומדיה של ארנולדשטיין". ובמלאת שלושה שבועות להיתקעות מול הגבול הנעול, מגיעה הוראה ממטה הגסטפו בווינה: הרכבת ונוסעיה חוזרים לווינה. ולדכאו.

ושוב מחוללים הפעילים הרוויזיוניסטים נס. משפטן מביניהם מגלה אמנה משנת 1856 הקובעת כי הדנובה היא נתיב מים בינלאומי שאין להגביל את השיט בו. הם מצליחים לשכנע את אייכמן לאשר מסלול חדש, על הדנובה.

אייכמן מסכים. למנהיגי הקבוצה הוא אומר: "לי לא איכפת אם היהודים יהיו על הדנובה, או בתוך הדנובה. העיקר שייעלמו מפה".

ב-1 בנובמבר 1938 מפליגים 870 אנשי "טרנספורט ארנולדשטיין" במורד הדנובה עד לנמל סולינה ברומניה. שם הם עולים על צמד אוניות המעפילים "אלי" ו"דראגה", וב-17 בדצמבר 1938 נוחתים באישון לילה, מתחת לאפם של הבריטים, בחוף נתניה.

74 שנים חלפו. רק 74 שנים.

היום אני, בן הורי הפליטים, אזרח במדינה הנועלת את גבולה בפני פליטים הנמלטים על חייהם. מניחה להם להיחרך ימים רבים בשמש המדבר. מגרשת אותם במקלות. אדישה לחלוטין לגורלם. כי אין להם ויזה. כי הם נושאי נגיפים. כי אינם פליטים. כי אינם בסכנה. כי הם ייתקעו אצלנו. כי הם יעיבו לנו על הצביון. כי הם יחללו לנו את הבנות.

היום אני אזרח במדינה הפוקדת על צבאה להשקות צמאים רק במשורה, ולהאכיל רעבים רק כזית, וחייליה מצייתים לפקודת-אוון שכזאת. ובית המשפט העליון - בית דין גבוה לצדק, הוא נקרא - מפנה מבטו הצדה, בולע ברצון את האיטריות שבהן מלעיט אותו השלטון, ונמלט מן הצורך להכריע, אל חיקה החמים של הפופולריות.

היום אני אזרח במדינה שיש בה פרנס אחד דל ומגונדר, הרואה במלאכת ההתעמרות - מלאכת קודש. איש בור ואטום ואכזר, שהשיל מן היהדות את מלוא יהדותה, קילף ממנה את כל ערכיה ולקחיה, ולא הותיר ממנה אלא אסופה דלה של אמונות טפל ומנהגי הבל.

היום אני אזרח במדינה שהצליחה לשכוח ולהשכיח שעד לא מכבר היו רוב אזרחיה בצדה השני של הגדר. נמלטים מרודפיהם, מתחננים על חייהם, מבקשים מקלט וחמלה, יודעים כי אם יושבו ריקם - ימותו.

היום אני אזרח במדינה שאינה שונה כהוא זה מכל המדינות ההן. מדינה שהיתה נועלת את גבולה בפני אבי ואמי הפליטים, ושולחת אותם חזרה. אל מותם.

  •  

בליל ה-30 בינואר 1933 ישב הצייר הגרמני-יהודי מקס ליברמן בביתו אשר בלב ברלין. קול ענות גדולה עלה אליו מן הרחוב, וחשכת הלילה הוארה בלהבותיהם של רבבות לפידים. ההמון למטה חגג בגרונות ניחרים את יום מסירת השלטון לידי מנהיגם. בני מעיו של הצייר התכווצו והחמיצו.

הוא פנה אל האנשים שהיו עמו ואמר: "אני לא יכול לאכול כל כך הרבה כמו שהייתי רוצה להקיא".

גם אני.
 



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות
tm_tools.isArticleType(article) : true