בחזרה לטעויות של 1973

יהודה בן מאיר
שתפו בפייסבוק
שתפו כתבה במיילשליחת הכתבה באימייל
שתפו כתבה במיילשליחת הכתבה באימייל
מעבר לטוקבקיםכתוב תגובה
הדפיסו כתבה
יהודה בן מאיר

הציבור בישראל הזדעזע, בצדק, מהגילויים שעלו בשבוע שעבר מהעדויות שניתנו בפני ועדת אגרנט על מה שקדם למלחמת יום הכיפורים. העדויות מציירות תמונה קשה של שאננות ושל התעלמות מצד הדרג האזרחי והביטחוני, מכל ההתרעות מפני מה שעמד להתרחש. אפשר להבין את התדהמה שאחזה בציבור לנוכח ליקוי המאורות והטיפול הכושל של המנהיגים אשר זכו באותה עת לאמון כה רב מהעם - ליקוי מאורות שגרם לטרגדיה נוראה וזיעזע את אמות הספים של המדינה.

התחושה הקשה הזכירה לי את ההלם שעברתי אני כאשר, בהיותי חבר בוועדת החוץ והביטחון של הכנסת, קראתי את החלק הסודי והחסוי של דו"ח ועדת אגרנט - פשוט לא להאמין. במוחי חלפו המלים מספר תהילים: "עיניים להם ולא יראו אוזניים להם ולא ישמעו".

מדור הזירה

אולם השאלה החשובה שבה חייבים לעסוק היא איך זה קרה. הרי מדובר באנשים חכמים, אחראים, פטריוטים וחדורי תחושת שליחות, המחויבים להבטחת ביטחון ישראל. איך הם דחו והסתירו מהלך מדיני אמריקאי-מצרי שיכול היה אולי למנוע מלחמה, ואיך לא ראו את הסכנה המתקרבת. יש המנסים להסביר זאת בזחיחות דעת, ביוהרה ובביטחון עצמי מופרז. זאת לא התשובה, ודאי לא התשובה המלאה. גולדה מאיר, משה דיין, דוד (דדו) אלעזר וצבי זמיר לא אופיינו במיוחד על ידי התכונות הללו. התשובה היא יותר עמוקה ובה טמון לקח חיוני לימינו אנו.

הטרגדיה נעוצה בעיקרה באשליה של הסטטוס קוו. אחת הקללות הקשות של המין האנושי היא הנטייה להתאהב בסטטוס קוו, שלפעמים הוא כה מושך, כה חמים, כה נעים וכה נוח, ולשכוח שבהגדרה, הסטטוס הוא קוו, היינו נכון לעכשיו, ולא יכול להישאר לנצח. החטא של המנהיגות ערב מלחמת יום הכיפורים היתה שהם נלכדו באשליה של הסטטוס קוו ה"טוב" והאמינו שהוא יתקיים לעד.

קשה לומר שהפקנו את הלקח. גם היום יש בתוכנו רבים המאוהבים בסטטוס קוו ושמים בו את מבטחם. די היה לראות את שמחתם והתלהבותם של חוגי הימין מהצהרתו של מיט רומני, כי אין סיכוי להסדר בין ישראל לפלסטינים ואין תוחלת בפתרון של שתי מדינות לשני עמים. מעבר לשאלה אם מה שרומני אומר ערב בחירות לקבוצה של יהודים עשירים בפלורידה באמת יכול ללמד מה תהיה מדיניותו בעתיד, ומעבר לעובדה שסיכוייו להיבחר קלושים - האם זו הבשורה שעם ישראל מייחל לה? האם מדינת ישראל תוכל להמשיך להתקיים כמדינה יהודית במצב הנוכחי?

נכון, ישראל אינה אשמה בקיפאון בתהליך המדיני - האחריות לכך מוטלת ברובה על ההנהגה הפלסטינית. אבל האם אנו צריכים לעשות אידיאליזציה מהקיפאון או לפעול בכל כוחנו על מנת לשבור אותו? מי שמקדש את הסטטוס קוו ומוותר על העיקרון של שתי מדינות לשני עמים, שאותו אימץ גם ראש הממשלה בנימין נתניהו, מוביל בהכרח למדינה דו-לאומית. בכך יושם קץ לחלום בן שנות אלפיים להיות עם חופשי בארצנו - גם אם לא בכולה ¬ עם רוב יהודי מוצק לעד.

הרמב"ם אומר שהמסר של השופר הוא: "עורו ישנים משנתכם והקיצו נרדמים מתרדמתכם". מן הראוי שנקשיב לקול השופר.

תגובות

הזינו שם שיוצג באתר
משלוח תגובה מהווה הסכמה לתנאי השימוש של אתר הארץ