בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו
 

אתם מחוברים לאתר דרך IP ארגוני, להתחברות דרך המינוי האישי

טרם ביצעת אימות לכתובת הדוא"ל שלך. לאימות כתובת הדואל שלך  לחצו כאן

לקרוא ללא הגבלה, רק עם מינוי דיגיטלי בהארץ  

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

זמן של סליחות חלולות

57תגובות

האופנה החדשה יחסית, שמתקיימת כבר כמה שנים, של סיורי סליחות בירושלים ובצפת, עונה על הצורך של ישראלים רבים, הרואים עצמם כחילונים, להתחבר לפולחנים של הדת היהודית וכך להרגיש שהם יהודים טובים יותר. חזרה למסורת, קוראים לתופעה הזאת. פעם בשנה מצטרפים לסיור מאורגן עם מורה דרך, מציצים לתוך בתי כנסת, צופים בהמונים בכותל, ומתבשמים מהאווירה האקזוטית. תיירים בארצם.

ניכוס הסליחות והפיכתו למיזם של תיירות פנים, שכולל לעתים אף שחקנים בדמות גבאים ידועים מהעבר, ומלווה בפיוטים המושמעים מקלטות, הוא מיצג פארודי, שלא לומר פרוורטי, שמסמן יותר מכל אדישות למושג הסליחה. כדי להתחבר באמת עם הסליחה, ראוי לקום לסליחות כל יום מימי השנה. לבקש סליחה מ-18 הפליטים שהשלכנו מהגדר בגבול מצרים, ממשה סילמן שהפקרנו אותו לגורלו, מעומר אבו-ג'ריבאן שזרקנו לצדי הדרך, מהפליטים שאנו משליכים למחנות מעצר, מרייצ'ל קורי, מהפלסטינים שבהם אנו מתעמרים במשך עשרות שנים. להכיר באחריותנו למעשים האלה, למחות נגדם, לפעול כדי שלא יישנו.

אבל אלה שיוצאים לסיורי סליחות אינם עסוקים בסליחה, ואינם עסוקים בתיקון. הם מממשים בעיקר את תרבות "האני" הלא מסופק, שלצד צריכת מותגים ותיירות חוץ מרגיש צורך לרפד את עולמו גם ב"משמעות". משמעות במובן של מצרך שאפשר לרכוש אותו ולספח אותו ושמתגלה תמיד אף הוא כלא מספק. ואז מגיע יום הכיפורים, וגם שם מתבלט החסר. קליפה ללא תוכן. היום החשוב בשנה לשומרי מצוות הוא פולחן ריק למרבית החילונים. גם מי מביניהם שצם, והסקרים מעידים שרבים מהחילונים צמים, אינו מקשר בדרך כלל את הצום לשינוי תודעתי, ואילו אחרים יוצאים ידי חובתם בתפילת כל נדרי שמשמשת מעין תעודת ביטוח לשנה הקרובה.

אשמנו, בגדנו, גזלנו, הן מלים ריקות למי שמנותק מהמושג הדתי של חשבון נפש. את היום הזה מבלים רוב החילונים על חוף הים או ספונים בביתם מול הסרט שלקחו מבעוד מועד. ובכל זאת, הם מרגישים שמשהו מקולקל כאן, שיש עוד משמעות אחרת, נסתרת ועמוקה, ליום הזה, שהם אינם שותפים לה. ואולי באמת לא ייחתמו בספר החיים אם ילחצו על מתג הדי-וי-די? ומה יקרה אם יתפתו ויאכלו, כמו הדמות בסרטו של וודי אלן "ימי הרדיו", שחוצה את הקווים לחצר של השכנים "הקומוניסטים"?

שאלה אחרת היא, האם יכולים בכלל אוכלי שרצים ובועלי נידות, שלעתים גם מנשקים מזוזות, להתחבר להכאה על חטאים שחטאו לבורא עולם, שהרי בקשת מחילה על עבירות בין אדם למקום היא מרכז שיח הסליחות. ובשולי השאלה הזאת, מתעוררת התהייה אם אמנם אנו חיים בתרבות חילונית, או שאולי אנחנו מעמידים פנים שאנו חיים בתרבות חילונית, ולמעשה התמכרנו לפולחנים כמו השתטחות על קברי צדיקים וקניית קמעות ממקובלים. החברה הישראלית, שצמחה בראשיתה מתוך התנכרות לדת ולכל מה שהיא מייצגת, היא היום חברה אפולוגטית במקרה הטוב וחברה מכורה לפולחני דת במקרה הרע, שאינה חולמת עוד על הפרדת הדת מהמדינה.

ייתכן שלצד המחאה החברתית, אנו זקוקים גם למחאת תרבות, שתחרוט על דגלה חזרה לא למסורת אלא לשורשים של ההוויה העברית החדשה, הוויה שמשוחררת מהצו האלוהי ומחויבת למסורת ההומניסטית, שבה ל"אשמנו מכל עם" יש פירוש אקטואלי אחר מזה שמקובל בין המאמינים.
 



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות
*#
בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו