בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו
 

אתם מחוברים לאתר דרך IP ארגוני, להתחברות דרך המינוי האישי

טרם ביצעת אימות לכתובת הדוא"ל שלך. לאימות כתובת הדואל שלך  לחצו כאן

לקרוא ללא הגבלה, רק עם מינוי דיגיטלי בהארץ  

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

החרדים רוצים שינוי

120תגובות

האמת היא שחלק מאתנו כבר לא רוצה להיות שם. חלק משמעותי מאתנו, גדול הרבה יותר משמתאר לעצמו הציבור החילוני, היה רוצה להיחלץ מאותה עיר בצורה וכולאת - ירושלים, בני-ברק, בית-שמש, עמנואל או קרית-ספר. יותר ויותר אנחנו מבקשים לעצמנו חיים חדשים, חיים אחרים, חיים שיש בהם יותר רווחה כלכלית, יותר חופש, יותר חיבור לחלקים אחרים של העם.

ובעיקר - הרבה פחות פחד. אנחנו - החלקים האילמים של הציבור החרדי הגדול - כמעט בלתי נראים, אבל נוכחים מאוד. כשאתם צועדים ברחוב, אתם רואים אותנו כגוש - לבושי שחורים, עטויי זקן ופאות, עם סידורי תפילה ביד. מפחיד, נכון? בעיניכם, אנחנו קבוצה ענקית של פרזיטים, משתמטים, המסתגרים מאחורי חומות גבוהות של אמונות קדומות, מסורות עתיקות ושמירת מצוות.

האמת היא אחרת לגמרי. אנחנו לא מקשה אחת, ולכל אחד מאתנו, תופתעו לשמוע, דעה משלו, קול ייחודי משלו. שלא תטעו, העולם החרדי הוא חלק מאתנו ואנחנו חלק ממנו, ולא היינו נוטשים אותו בעד שום הון שבעולם. אנו אוהבים אותו ושלמים עם דרכיו, אך בה במידה - ואת זה התקשו לא פעם הסובבים אותנו לקבל בנו – רואים בצלילות את מגרעותיו וחסרונותיו, ושואפים לתקן את הדברים הללו בנו עצמנו.

חלקים גדולים בעולם שלנו כבר מושיטים יד בלתי נראית החוצה. ובדיוק כאן קיים קונפליקט הזועק חוסר הבנה. העיר הבצורה שוב איננה בצורה כשהיתה, והגייסות המצויים בתוכה, ברובם, אינם רוצים להילחם. למעשה הם רוצים שהדלתות ייפתחו ושמושיע גדול יתייצב בשער.

לאו דווקא חרדי.

אולי זה יפתיע כמה אנשים, אבל הציבור החרדי רוצה שיוציאו אותו מהמשבר הכלכלי שבו הוא נתון. זהו ציבור איכותי שיכול לתרום מאוד למדינה, בכל תחומי העשייה, שרק צריך גלגלי עזר לאופניים כדי שייסע בכוחות עצמו. בעבר היה מודל כזה: בשלושת העשורים הראשונים של מדינת ישראל חרדים עסקו בחקלאות, עבדו כפועלים חרוצים במפעלי טקסטיל והתגייסו לצה"ל. לכן עלינו להחזיר עטרה ליושנה. לבד נתקשה להיחלץ מהבוץ. כן, אנו זקוקים להושטת יד מהחברה החילונית. כל עוד אין סתירה בין אורח החיים שלנו לקדמה - וברוב המקרים אין סתירה ואין איום - די ברצון טוב כדי לגשר על הפערים.

ואם זה כה פשוט, אז למה זה עדיין לא עובד? – ככל הנראה בגלל הפחד. וכאן לנו, הציבור החרדי, יש בעיה לא פשוטה. קוראים לה "מה יגידו" - מה יגידו אבא ואמא, מה יגידו השכנים, מה יגידו בבית הכנסת. אנחנו חיים בתחושה של מעקב מתמיד.
לפעמים נדמה לנו שאנחנו לא חיים את החיים שלנו, אלא חיים של אנשים אחרים. לכן, חלק מהצעירים שלנו מפחד לדבר, להתבטא, לומר בקול רם וגדול מה הוא חש באמת.

ובאמת, איך הוא יכול לומר, בריש גלי, שנמאס לו? שחלק ממנו לא בנוי לשעות למידה ארוכות בישיבה, ושהוא רוצה בכלל להתגייס לצבא ולעבוד? ואיך יסביר שהיה רוצה לצאת החוצה, לעולם הגדול, ובו בזמן להישאר חלק בלתי נפרד מהעולם החרדי? הרי שם יעשו לו את המוות (ולא רק לו, אלא לכל בני משפחתו). זהו פחד שניזון מלא מעט שנאה - דלק משובח שיכול להצית תבערה חברתית גדולה. מי שאחראים לה הם בעיקר העסקנים והפוליטיקאים, אנשי הנהגה, שהולכים לרבנים ומזינים אותם במידע שגוי. הרבנים נבהלים ויוצאים ב"קול קורא" נגד עניין כזה או אחר, ובכך נגמרה מבחינתם הבעיה.

בראיון מיוחד שהעניק לי אריה דרעי לגיליון כיפור הקרוב ושיתפרסם במקומוני רשת "העיר" הוא מפתיע ומגלה כי "החיים הם דינמיים מאוד. אין ספק שהמגמה הזאת של הפתיחות בחברה החרדית היא חלק מהאביב המודרני. הציבור החרדי ברובו הוא ישראלי וחשוף לכל הטכנולוגיות ולמידע החופשי שיש היום. הוא רוצה לחיות ברמה יותר גבוהה ורוצה השכלה יותר רחבה ולרכוש מקצועות מכובדים. לכן רואים יותר חרדים שלומדים מקצוע והולכים לצבא ולאקדמיה. זו מגמה שהולכת ומתרחבת בקרב נשים וגברים, ויש לברך על כך". בהמשך צופה דרעי, כי "בעוד 10 שנים יהיו שינויים גדולים בחברה והרבה יותר חרדים יהיו בכל הצמתים במדינת ישראל. בעבודה, בצבא ובאקדמיה, כאשר מצד שני כל מי שירצה ללמוד תורה יקבל את מלוא התמיכה. יחד עם זאת לא כל אחד יכול לשבת וללמוד תורה כל היום. לא לכל אחד יש את היכולות לכך, וכל מי שלא יכול או שלא לומד צריך לשאת בנטל. שירות אזרחי או בצבא. אדם צריך ליהנות מיגיע כפיו ולא להיות נטל על הציבור".

כשאיש ציבור בולט כמו דרעי אומר זאת נפתחת בפנינו תקווה גדולה. המהפכה כבר כאן, ואת הדיה ניתן לשמוע בירושלים, בבני-ברק, באלעד ובבית-שמש. גם אלו שבוחרים לטמון את ראשם בחול מבינים היטב: הפעם זה עניין של זמן. הזרם החרדי המרכזי, כך אני מאמין, רוצה בשינוי, אפילו שעדיין איננו מוכן לומר זאת תמיד בקול רם. בעתיד לא רק שיעזו לומר את הדברים. הם גם יעשו אותם בצורה גלויה, בריש גלי.



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות

כתבות שאולי פספסתם

*#
בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו